יונה לזר לבית בורנשטיין

פאני אנטונינה יונה (שם חיבה טונקה) מספר אישי באושוויץ 26069A
נולדה בקרקוב, פולין כ"ו שבט תרע"ז, 18.2.1917
נפטרה בתל-אביב בכ"ו מרחשוון תש"ס, 4.11.1999

בתם השניה לבני הזוג ליפמן יום טוב בּוֹרנשטיין ומינה לבית שטרן, שניהם ילידי כאשנוב שבגליציה המערבית, שנישאו ב-24.1.1915 בעיר Neutitschein. נולדה בקרקוב ב-18.2.1917, כשנתיים לאחר אחותה הבכורה בלה, ואחריה נולדו עוד הבת אוגוסטה ובן הזקונים, מאיר מקס. המשפחה היתה מבוססת ועסקה במוצרי מתכת - יציקה וייצור מספריי

ם ושיווקם, ויצור פלטות לתנורים. המפעל היה באיזור התעשייה, ברחוב מוגילסקה 86, והמוצרים נמכרו בחנות שברחוב קרקובסקה 30. המשפחה גרה בבית, שאותו רכשה אם המשפחה, ברובע קז'ימיז' ברח' קרקובסקה 36.

עסקיו של ליפמן יום טוב, שהיה יהודי מודרני-דתי בביתו וחילוני בעסקים, עלו יפה, ובעיקר הודות לתרומתה של רעייתו מינדל, אשה נמרצת ודעתנית, והמשפחה העתיקה את מגוריה לרובע סטרדום המכובד יותר, לדירה ברחוב בונרובסקה 14.

כמקובל במשפחה נאורה ומתקדמת, רכשו הבנות השכלה נרחבת, ויונה נשלחה ללימודים בגימנסיה העברית בקרקוב, שם למדה בבית הספר העממי ועד לסיום חוק לימודיה התיכוניים בשנת הלימודים 1935/36. בבית ספר זה למדו גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. במקביל היתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ונמנתה על קבוצת המדריכים.

בשנת הלימודים 1936/37 החלה יונה את חייה הסטודנטיאליים כסטודנטית בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה היאגלונית בקרקוב, בחוג לאנגלית. בתקופת לימודיה היתה חברת ועד אגודת הסטודנטים הציוניים "השחר", יושבת ראש הוועד לקידום השפה העברית בין האקדמאים הציוניים, פעילה בהפצת התורה הציונית בקרב הנוער היהודי המתבולל, וחברה בארגון "הכשרה" לנוער חלוצי.

בפרוץ המלחמה נשארה המשפחה בדירה ברחוב קרקובסקה 36 ושם גרו עד שהוכרחו לעבור לגטו שהוקם בשכונת פודגוז'ה, לדירה קטנה בת 2-3 חדרים, יחד עם עוד 4 משפחות, ברחוב לימנובסקה 20. בני המשפחה קיבלו רשיונות מגורים ועבודה (קנקארטע וארבייטסאינזאף) בגטו, ויונה עבדה במפקדה של הנאצים, בבנין שהיה בדרך לגיטו בככר פודגורסקי. במקביל, הקדישה מזמנה וממרצה להוראת השפה העברית לילדים הגטו, אשר נשללה מהם האפשרות ללימודים סדירים.

ב-13.3.1943 חוסל גטו קרקוב, וכל 5 בני המשפחה נשלחו למחנה העבודה פלשוב. במחנה עבדה יונה בביתן התפירה של מדריטץ', אביה ואחיה מאיר עבדו בביתני המתכת, אמה והאחיות בלה ואוגוסטה עבדו בביתני הסריגה. עם חיסולו של מחנה הכפייה פְּלָשוֹב נשלח האב ליפמן, ב-14.5.1944 בטרנספורט לאושוויץ ושם נספה במשרפות. האח מאיר נשלח בעת הסלקציה בספטמבר 1944 למחנה ההשמדה מאטהוזן ושם נספה. ארבעת הנשים שבמשפחה נשלחו, ב-26 באוקטובר 1944, לאושוויץ.

בחורף של סוף שנת 1944 עבדה יונה באושוויץ בבית מלאכה שבו יצרו גלגלים לעגלות, בית המלאכה היה אמנם בפנים, אך העבודה בוצעה בחוץ, כשהעובדות מוגנות אך ורק על ידי גגון קטן. "המקום היה קרוב ל"כביש" גישה, מפעם לפעם היו עוברות שם עגלות עם תפוחי אדמה ומצרכים אחרים. כשמרחוק נשמע רעש של גלגלי עגלה, עוד לפני שמי מהן הבינה מה קורה, היתה יונה קופצת מיד על העגלה, מורידה ממנה כמה תפוחי אדמה, וחוזרת למקומה. כך היא האכילה את משפחתה. היא היתה מאד זריזה והבינה איך להסתדר".

בינואר 1945 חוסל מחנה ההשמדה אושוויץ, ואלפי נשים, ביניהן ארבעת הנשים לבית בורנשטיין, נשלחו לרונסבריק בצעדת מוות. באחת הסלקציות במחנה הופרדו שתי הבנות הצעירות מאמן ואחותן, ונשלחו למחנה סמך של רוונסבריק, ל-נוישטט גלעווען, שם עבדה יונה, יחד עם קבוצת נשים, בשדה לאיסוף תפוחי אדמה, וכך החזיקו מעמד עד לשחרור על ידי הרוסים ב-8 במאי 1945. האם מינדל בורנשטיין נרצחה במרץ 1945 בתא הגזים, והבכורה בלה מתה בבית החולים (רוויר) ברוונסבריק, במרץ 1945.

עם השחרור התמקמו יונה ואחותה, עם אחרות, בעיירה זו, החלימו וצברו כח. לאחר מספר חודשים שבו האחיות לקרקוב וגרו ברחוב סטרובישלנה מספר 37 דירה 6. יונה הייתה פעילה בהברחת ילדים יהודיים בדרכם לארץ ישראל דרך הגבול הפולני-צ'כי, ובמקביל סיימה את לימודי האנגלית באוניברסיטה היאגלונית.

במשרדי הקהילה היהודית בקרקוב ברחוב דלוגה 38 נפגשה עם מי שעתיד להיות בעלה, יעקב לזר בן יצחק צבי ולאה לבית שוורץ. נישואי הזוג התקיימו בקרקוב, ב-14.9.1946, בחוג המשפחה המצומצמת, והזוג הצעיר עבר להתגורר בדירה ברחוב וז'שינסקה 7, בה הוקצה להם חדר אחד בדירת 4 חדרים שבה גרו יחדיו כל האחים לבית לזר. לדירה זו הביאו גם את בתם הבכורה שנולדה שנה מאוחר יותר.

בשנת 1949 הבשילה החלטתם של בני הזוג לזר לעלות לארץ ישראל. הנסיעה לישראל ארכה כחצי שנה, אשר במהלכה השתלם יעקב לזר בצורפות בוינה, והאם והבת הקטנה היו בפריס, מצפות לאפשרות לעלות לישראל. בינואר 1950, על האוניה "נגבה" אשר הפליגה מנמל מרסיי, הגיעה המשפחה לחופי ישראל. עוד באוניה עוברת שמה של טוניה-אנטונינה ליונה.

שנתיים נדדה המשפחה בין מחנות עולים - מאוהל ב"מחנה ישראל" שעל יד לוד לצריף במחנה העולים "שמעון" שאבו כביר, ובתחילת שנת 1952 הגיעה המשפחה, אליה הצטרפה נעמי מאירה - הבת הצברית, לדירתה ברחוב פרופ' שור 7 בשכונת מפדה אזרחי בחולון, שכונה שכל תושביה היו ניצולי שואה. יעקב לזר מצא פרנסה כפועל במפעל אלקטרוניקה, ויונה החלה לעבוד במרכזיה הבינלאומית של הדואר.

בשנת 1959 רכשו בני הזוג חלק מבעלות בבית קפה "פיגאל" בככר דיזנגוף, ועל מנת להקל על ההגעה למקום העבודה, עקרה המשפחה, בשנת 1965, לבית ברחוב עמדן 6 בצפון הישן של תל אביב. במקביל לעבודתה בדואר, סייעה יונה בפרנסת המשפחה בעבודה גם בקפה פיגאל, וכך עד ליציאתה לגימלאות בשנת 1985.