(נכתב על ידי יעקב לזר בשנת 1984 ב"לקט חוויות ורשמים מתקופת השואה")
יעקב לזר נולד ב-25.2.1913 בעיר קרקוב, בממלכה האוסטרו-הונגרית, נפטר בתל-אביב בכ"ו אלול תש"ס 26.9.2000
על קהילת קרקוב
אשתי טונקה ואני קרקובאים מלידה (לוקל-פטריוטים). עיר זו היא גם מקום לידתה של לילי, בתנו, ושם עשתה את צעדיה הראשונים בחיים. חייב אני להרחיב בכמה מילים על הקהילה היהודית בקרקוב, קהילה גדולה ומפוארת אשר שימשה מרכז לחיי דת ותרבות, ועל השכונה היהודית שבה, קז'ימייז (Kazimierz). בית המשפחה ובית החרושת לגזוז, סודה ובירה, עמד במרכז השכונה היהודית, בכיכר ווֹלְניצָה מספר 10. לא רחוק מבית המגורים היה הסנצ’ער שטיבעל שבו התפללו ההורים, וגם אנו, שלושת הבנים, אני, דוד בועז ודוד שוּלֶם (לא מרצון אלא מאונס).
בקרקוב היו מספר בתי כנסת עתיקים. בית הכנסת הישן 'אָלטֶע-שוּל' שנבנה עוד במאה ה-14 ובית הכנסת של הרמ"א, רב משה איסרליס, מגדולי חכמי ישראל. צמוד לבית כנסת זה היה בית הקברות הישן בו קיימו היהודים, עד לשואה, את מנהג העלייה לרגל ההמוני בל”ג בעומר לקברו של הרמ"א. בית כנסת נוסף היה זה של רב אייזיק, בית כנסת נושן ומפואר ולידו המבנה של "חדר עברי". ומי אינו זוכר את הסינגוגה של היהודים הרפורמים "הטמפל", ואת המטיף הציוני הדגול קאזנוד'זיה ד"ר יהושע טהון.
בבית הקברות היהודי שברחוב מיודובה מספר 55 נמצאים קבריהם של אלפי יהודים, וביניהם קברה של אמנו, לאה ז”ל, ואחותי חנה-צירל (אנג'ה) ז”ל. לפני שעזבנו את קרקוב, אחרי המלחמה, הצבנו על קברים אלה מצבות לזכרם של אבינו, יצחק צבי (הֶעשָע), אחינו יוסף נחמן, אשתו וארבעת ילדיו, משפחת מרדכי גבירטיג, המשורר האידי הנודע, ורֶנָה מייזלס (אהובתי הראשונה) אשר נספו בשואה. וכך נכתב על גבי המצבה:
פט' אם האשה מרת לאה לעזער בר' שמעון ע"ה
ובתה הבתולה חנה צירל בר' יצחק צבי נ"י
למזכרת נצח שנהרגו ע"י הרוצחים הגרמנים על ק"ה
יצחק צבי לעזער בר' אהרון ז"ל בשנת תש"ד באושוויץ
בנו יוסף נחמן עם זוגתו וילדיהם בשנת תש"ב בבלזץ
לזיכרון נצח ר' יוסף לעזער בר' יהודא לייבוש וזוגתו מירל ע"ה
ואמו מינדל הבלה לקבורה בפאדגורזע בש' תר"צ
רב' יחזקאל דיאמנט וזוגתו פייגיא בנם יוסף וחתנם צבי טייכלער
נהרגו על ק"ה ע"י הרוצחים הגרמנים בשנת תש"ג הי"ד
למזכרת נצח עבור הקדושים שנהרגו על ק"ה ע"י הרוצחים הגרמנים בשנות 1945-1942
המשורר הלאומי ר' מרדכי געבירטיג זוגתו בלומא חתנם חנוך, זוגתו שפרה, אחותה לאה וחוה
חברתם רענא יעדא עם משפחתם מייזלעס
ד' יקום דמם
יהודי קרקוב נהגו ללבוש לבוש יהודי מסורתי, כשהם משתלבים בעיר הקתולית מלאת הכנסיות, כשהצלבים מזדקרים מכל קרן רחוב. בקרקוב יצא לאור העיתון היומי הציוני הראשון "נובי-ד'זעניניק" (יום חדש), שזכה לתפוצה רבה. קרקוב היתה גם העיר הראשונה שבה התארגן הנוער היהודי להכות באויב במעוזו, ממש במרכז שלטון הגסטפו. ומי מהקרקובאים לא זוכר את מבצע זריקת הרימונים לתוך בית הקפה "ציגנריה" בזמן חגי הנוצרים, בסוף שנת 1942, מבצע שבו נהרגו ונפצעו גרמנים רבים. היתה זו אחת מפעולות המרי הראשונות שהתרחשה עוד כשנה וחצי לפני המרד בגיטו ורשה. 
נדמה לי כי העובדה שסימן הזיהוי של יהודי קרקוב, אשר חוייבו מנובמבר 1939, על פי צו של המושל וכטר, לענוד על השרוול הימני של הבגד או המעיל, פס לבן מבד, ברוחב של 10 ס"מ עם מגן דוד בצבע תכלת בקוטר של 8 ס"מ (בניגוד למקובל בכל מרכז אירופה, טלאי בצבע צהוב התפור על הבגד, ובמרכזו האותיות הלטיניות "יודה" אות מימי הביניים), נבעה מהגאווה והכבוד לנוער היהודי הלוחם והמורד, ורצונו להתגונן ולא ליפול בידי האויב בידיים מורמות.
תחילת המלחמה
באחד בספטמבר 1939, יום שישי בבוקר, התחילה המלחמה. חשבנו שזה צחוק. חשבנו שהמלחמה תארך כמה ימים. חשבנו שאלה רק ניסיונות. גם לאחר שנודע שזו באמת מלחמה, היו האנשים די אופטימיים. אבל, חיש מהר התמוטט הצבא הפולני האדיר, המצוחצח והמכופתר, ולא עמדה למרשל הפולני רידז שמיגלי רברבנותו: "גם כפתור יחיד לא ניתן". הוא וחייליו התקפלו וברחו לרומניה, קצינים, נשים וטף. הגרמנים נכנסו לקרקוב ללא כל התנגדות. הם לא הרסו את קרקוב. היא נמסרה להם (פולקסדוטשים רבים גרו ושרצו בה).
קרקוב היא עיר עתיקה מאד, עם מבנים רבי ערך, בירתה הקדומה של פולין, והמיוחד שבהם הוא טירת וואוול שבלב העיר, מקום הכתרתם וקבורתם של מלכי פולין. האוניברסיטה היגאלונית שבקרקוב היא האוניברסיטה הראשונה במזרח אירופה. וכך הפכה קרקוב למפקדה הראשית של מושל פולין הכבושה, הנס פרנק (מי שלאחר המלחמה היה בין הנידונים במשפטי נירנברג וסופו היה תליה).
הימים הראשונים של המלחמה
ובכן, נחזור לימים הראשונים שלאחר תחילת המלחמה. יום יומיים נתנו לנו לחיות בשקט... נדמה היה כי החיים חוזרים למסלולם הרגיל ... פתאום התחילו המאורעות ... רצח של יהודים פה ושם ... סחבו אותם ... גזזו את זקנם (צד אחד בלבד) ... הופיעו כרוזים על העברת רכוש יהודי, וריכוז דברי כסף וזהב למקומות מיועדים... יהודים הושלכו מבעד לחלונות בתיהם אל המדרכות ... התייצבות לעבודות כפייה ... איסור על מכירת נכסי דלא ניידי, ועוד. וכל סירוב לביצוע ההוראות, דינו אחד - מוות. הפולנים, שאף פעם לא אהבו יהודים והיו אנטישמיים מלידה, שמחו ואמרו "טוב לכם", "כך מגיע לכם".
אחי בועז גוייס לצבא הפולני. אחי הצעיר שולם שוחרר בהתערבותו של איזה מכר פולני של אבא. אני לא גוייסתי. לאחר שקלא וטריא של בני המשפחה, הוחלט להצטרף להיסטריה ההמונית של הבריחה, ולצאת מחוץ לקרקוב. אדון ליפֶּרמָן, מכר של אבי הֶעשֶע, סידר למשפחה דירה על יד קרקוב, בסביבות פלשוב. בינתיים גם הגיעו בני משפחה מכשאנוב ומטרנוב, אשר ברחו מפני הגרמנים. הסוסים נרתמו לעגלות משא, והחשוב מכל היה לקחת את ה"דלק" לבריחה - מספוא ותבן לסוסים. כל הפמליות התיישבו מוכנים לדרך. אבא ז”ל לקח רק את התיק עם הטלית ושני זוגות תפילין. וזאת יש לדעת כי באותם ימים יהודי חרד לא הסתפק בזוג תפילין אחד, אלא הניח גם תפילין של רבינו תם. אבא ירד לרחוב וראה שכולם התיישבו והם מוכנים ודרוכים לצאת לדרך, בלי יעד ובלי מטרה. משום מה, בתוך המהומה, לא השאירו די מקום בשביל אבא. בין רגע החליט שהוא לא נוסע, ועלה חזרה הביתה. כפי הנראה אמר בליבו: אם כבר עכשיו לא חשבו ולא השאירו די מקום עבורי, מה יהיה בדרך. כל הפמליה התפרקה וירדה מן העגלות. נשארנו בקרקוב.
על פי התוכנית הראשונית, התנדבתי אני להשאר ולשמור על הבית, על בית החרושת ועל הרכוש. ברגע שתוכנית הבריחה לא יצאה לפועל, הרגשתי עצמי חופשי. היוצרות התהפכו והחלטתי ללכת ולנדוד.
הבונקרים בבית שבככר ווֹלְניצָה 10
אבי, יצחק צבי, היה ידוע בקרקוב כאיש חכם ויודע להסתדר. כשהחלה המלחמה, וכולנו חשבנו בתמימות רבה כי הכל זה ענין של ימים אחדים, בא אליו ד"ר הילפשטיין (יהודי עשיר, מנהל הגימנסיה העברית, והרופא המשפחתי שלנו, שהיה גם הוא ברשימת שינדלר) וביקש מאבי שימצא מחבוא ליהלומים שהיו ברשותו. גם ליאון, בעלה של לושה, הביא קופסה
יפיפיה, עשויה אבנים טובות ומלאה ביהלומים. אוצרותיה של משפחת ליבה וישראל אייסלנד הונחו אף הם בבונקר המשפחתי. גם אחרים באו והביאו ליצחק צבי את דברי הערך שלהם כדי שימצא להם מחבוא בווֹלְניצָה 10.
בווֹלְניצָה הכנו, אני, שוּלֶם, השק וייניק וישראל אייסלנד, בונקר אחד גדול ועוד מספר רב של בונקרים קטנים, ובהם החבאנו את דברי הערך. הבונקר הראשי נחפר מתחת ליסודות הבנין, שכל מרתפיו היו בבעלות משפחת לזר. היסודות היו מאבנים גדולות, של מטר על מטר. בתוך בונקר זה שמנו כולנו את דברי הערך. התכשיטים ודברי הכסף הושמו בתוך קופסאות גדולות מזכוכית אשר הוכנסו לתוך קופסאות פח (עשינו שימוש חוזר בקופסאות של 20 ק"ג ו-50 ק"ג, בהן היינו מקבלים את הסוכריות למכירה בחנות). את קופסאות הזכוכית אטמנו בחֵלֶב של נרות. אבא הֶעשֶע הוא שנתן את ההוראות. הוא היה דייקן גדול. את הבונקר סתמנו בבטון. (יהודה לזר סיפר, ב-2006, כי על מנת סבא העשע הורה גם להכין מלאי אוכל כדי להתכונן למלחמה. יהודה זוכר כי יבשו לחם יחד עם שום ואותו הכניסו לתוך חביות שאוכסנו באחד הבונקרים - ל.ה.) במרתף הבית שבווֹלְניצָה היתה באר מים, ממנה נשאבו המים לתוך בית החרושת, לצורך ניקוי הבקבוקים. וזאת יש לדעת כי מי השתיה היו על שעון מים, ואלה היו יקרים. לתוך באר זו השלכנו את כלי הכסף, כשהם עטופים בתוך שקי בד גדולים. שוּלֶם אומר שאם לא הוציאו את אלה משם הרי עד עכשיו כלי הכסף מונחים בעומקה של הבאר. אחרי המלחמה, כשחזרו מי שחזרו, הלכנו לפתוח את הבונקרים. הבונקרים היו ריקים.
תחילת הנדודים
לעת ערב יצאתי לדרך. לדרך זו הצטרפו אלי גם ינק נוילינגר ואבא שלו. אחותי פֶּרְלָה ארזה עבורי ילקוט ובו שמה מכל הבא ליד, צידה לדרך. מאות אלפי אנשים, נשים וטף, מעורבים בין גדודי חיילי פרשים על ציודם הכבד, והתותחים, כל אלה הצטופפו בדרכים לא דרכים. והמטרה - קדימה! אתאר בקצרה רק שני אירועים שקרו בזמן "הפניקניק" שערכתי, במהלכו מדדתי אלף קילומטר מכבישי פולין, עד לחלם המפורסמת, עיר החכמים. בנקודה זו שבתי על עקבי, ודרך לובלין חזרתי לקרקוב. יש לזכור כי את כל הדרך הלוך וחזור עשיתי ברגל.
סוכריה תציל ממוות
שלושתנו, יָנֶק, אביו אברם ואני, הלכנו יחד. נצמדנו זה לזה. באחת ההפסקות שעשינו, נכנסנו בכפר לתוך גורן מלא תבן עד לתקרה, כדי לנוח וללון. השכם בבוקר יצאנו להמשיך את דרכנו, בדרך לא דרך, אל היער. כשעה לאחר התחלת ההליכה, אני ממשש במעילי, וחשכו עיני. תעודת הזהות שלי איננה. עליכם לדעת כי באותם ימים היתה תעודת הזהות הצד השני של אישיותך. בלעדיה הרגשת אבוד, בהיותך משמש מטרה למשפט בלי הליכים, ויורים בך בלי הרהור שני - היסטריה של מרגלים-פולקדויטשים שהיו מכל עבר. אני אומר למלווי כי עלינו לחזור לגורן, כי רק שם בוודאי אמצא את תעודת הזהות שלי. אך ה’מלווים’ שלי לא מוכנים לשמוע, וממשיכים בדרכם. נשארתי לבד. והנה לנגד עיני עומדים שני "שקוצים", ילדים בני 10 בערך. שאלתי אותם כיצד מגיעים אל הגורן אשר על ידי הכניסה (סימן זה זכרתי), והם עונים לי שמה ... ישר ... תצא מן היער ... תמשיך ישר. איפה ישר, ומה זה ישר. באופק אני לא רואה שום דבר, גם לא את הכנסייה. למזלי הרב היו לי סוכריות במעילי. אני נותן סוכרייה לכל אחד מהם, והם הולכים איתי ... בורחים ... אני משחד אותם בעוד ועוד סוכריות, וכך עד שאכן הגענו לאיזור הכנסייה. נכנסתי לגורן. אף אחד כבר לא היה שם. אני עולה למעלה, למעלה - והנה תעודת הזהות שלי מונחת בניחותא במקומה. השבתי אותה למקומה. אך עכשיו עלי לעשות את הדרך לבד.
תארו לכם איזה תפקיד חשוב מילאו הסוכריות בחיי. התמורה שקיבלתי עבורם היתה גורלית עבורי. בדרכי התיידדתי עם קבוצה של שלושה פולנים לאומנים מאד. יחד אכלנו, ישנו, הלכנו ודברנו, אך לא עמדנו איש על קנקן רעהו. רק השם יָנֶק דבק בי מימים אלה, במקום השם שיהיה לי עד כה - יָאנְקֶעל.
סבון במקום תפילין
הסיפור השני קשור לזוג תפילין. לפני צאתי לדרך סידרה לי אחותי פֶּרְלָה את הילקוט, ובין כלי הרחצה שמה לי שתי קוביות עטופות יחד של סבון כביסה. במשך כל המסלול האמנתי שאלה הם זוג התפילין שלי. האם יצא יהודי לדרך בלי תפילין? במשך כל המסע הכבידו עלי הקוביות, ומכיוון שהייתי בחברה של פולנים, הסתפקתי בכך שהרגשתי אותם "בשוכבך ובקומך" מבלי להניח אותם. מאידך, לא יכולתי להיפרד מתפילין אלה. לא עלה על דעתי להשליכם ולבזותם. זה היה בלתי אפשרי מבחינה נפשית ומוסרית. דילמה רצינית.
הבעיה החמירה כאשר עשינו דרכנו חזרה מחלם. בכביש המוביל ללובלין הבוערת, דרך בה היינו חייבים לעבור על פני גשר, עמדו הגרמנים על הגשר והפרידו בין יהודים לגויים. את היהודים ריכזו במקום מוקף, מגודר וסגור, והאחרים עברו את הגשר. אני עומד במקום ולא יודע מה לעשות. חברי למסע המשותף מחכים לי ואינם יודעים מה קרה לי. והנה בא לי רווח והצלה ממקום בלתי צפוי. עומד לו שם יהודי חרדי, עם זקן ופאות, לבוש בקָסְקֶעט בסגנון המיוחד ליהודי פולין הקונגרסית (פולניה). אני ממלמל באיידיש שייקח ממני את התפילין, ובזריזות מוציא אותם מהילקוט. נגאלתי. הלחץ הוקל. עכשיו, בראש מורם עברתי את הגשר יחד עם הקולגים שלי. ובכן, הגויים הפולנים היו מוכנים לחכות אתי ולהתעכב בדרך, למרות שלא ידעו במה דברים אמורים. ינק ואברם אביו לא היו מוכנים לחזור אתי לגורן, ורצו לקראת העתיד הלא ידוע. יש כאלה ויש כאלה.
זכור לי שחזרתי הביתה ביום שישי בערב אחרי סוכות. הגעתי תשוש ועייף. הקולגים שלי לא רצו לנסוע ברכבת שהצלב המשוקץ עם הנשר מתנוסס עליו, ואני, מתוך סולידריות עמם וגם מתוך אי-ידיעה מה יקרה אם הצוות המפעיל יזהה שאני יהודי ויזרוק אותי מהקרון, המשכתי יחד אתם, ברגל, עד קרקוב. מה רבה היתה הפתעתי ותדהמתי כאשר מצאתי את השקית עם התפילין שלי בארון של ספרי הקודש. עתה התבהר לי כל הסיפור. ליהודי בלובלין מסרתי שתי קוביות סבון עטופות, ואילו התפילין שלי נשארו בארון והמתינו לשובי.
חזרה בקרקוב
אני שוב בבית. אבא הי"ד, שרק חודש לפני תחילת המלחמה שב מארץ-ישראל, כשהוא אזרח פלשתינה-א"י לכל דבר, חזר רק כדי לחסל בהקדם האפשרי את כל הרכוש ולהעלות את כולנו ארצה. לצערנו, רצה הגורל אחרת. לאבא לא התאפשר לממש את תוכניותיו, לא בארץ אליה חמדה נפשו וליבו, ולא כאן, בפולין, שלגביו היתה זו גלות לכל דבר.
הכיבוש הגרמני והגזירות נגד היהודים היו כבר בעיצומם. אצים ... רצים ... מתייעצים כיצד לסכל את מזימות הגויים וכיצד להתגונן. אבא ז”ל מפציר בי להכין בונקרים במרתף, מחבואים מתחת לגג הבית. אני ואחי שוּלֶם נמצאים בקדחת של עשייה. לא הייתי שלם עם רעיונותיו אלה של אבא, אך די היה לי במבט אחד שלו כדי שאבצע את כל משאלותיו. כבוד להורים קויים אצלנו בלי הרהור נוסף. לא היה צורך לשכנע את הילדים או לשחדם בכל מיני הטבות. מנהג זה לא היה קיים כלל. אבא הקרין עלינו, להבדיל, כמו שכינה.
וכך ניגשנו לעבודה. במו ידינו אספנו חומרים לבנייה. סגרנו במרתף מובלעת ויישרנו אותה עם החזית. לתוך מובלעת זו הכנסנו את הכלים המיועדים לאחסון, ציוד, כלים מנחושת ובדיל, ושאר דברי ערך. את כלי הכסף שלנו ושל יתר בני המשפחה אשר מצאה מחסה אצלנו, זרקתי לתוך באר שהיתה במרתף. אלה נמצאים שם בוודאי עד היום, אם הגויים לא ניקו את הבאר.
בוקר אחד באה חוליה של גסטפו, שרות הביטחון, כשבידיה כתובת מדויקת על שם יצחק צבי לזר. מיד יצאתי והקדמתי, ואמרתי שאני הוא האחראי על כל הנעשה בבית, ואענה על כל שאלה. הם ציוו עלי לקחת את מעילי ולהצטרף אליהם. הושבתי במכונית משא, בחברת חוליה של ארבעה אנשי גסטפו, כשמכונת ירייה ניצבת על כנה במשאית. נוסעים ונוסעים. הם שרים שירי לכת והורסט-וועסעל-ליד. אני מהרהר בלבי ותוהה מה המטרה ומה הכוונה, ולאיזה יעד אנו נוסעים. המכונית נעצרת ליד בנין מועצת סקאבינה. ראש המועצה מתלווה אלינו, ומוליך אותם על פי הכתובת שהיתה בידם. והנה מתיישב על הספסל מולי בולסלב דרוז'ד, פועל שעבד בבית החרושת שלנו במשך זמן רב, ועזב את מקום עבודתו עוד בקיץ. במשך הנסיעה הבנתי שחייב להיות קשר ביני לבינו. קשה לי לשער מה הקשר, אך היות ו"על ראש הגנב בוער הכובע" בדמיוני קישרתי בין הבונקר שבניתי במרתף לבין הפועל. זה האחרון הכיר היטב את המרתפים אצלנו, שכן הועסק במילוי בקבוקי בירה מהחביות הגדולות שנמצאו במרתף ועסק גם באיחסון קרח בחורף לקראת הקיץ. ובכל זאת, הרי את עבודת צבירת החומרים ובניית הקיר עשינו לבדנו, שוּלֶם ואני, בחשאיות ובסודיות. האם הכל גלוי וידוע?
נסענו חזרה לקרקוב, ועצרנו בכיכר ווֹלְניצָה 10. לפקודת חוליית הגסטפו ירדנו מהמכונית. בינתיים הסתלקו כל דיירי הבית. העמידו אותי בחצר, על ידי הקיר, איימו עלי כי ירו בי וצעקו: היכן המחבוא של רכושכם? בולק זה עומד מולי. הרהרתי בלבי האם האמנם יש כאן עניין של הלשנה שפלה, ואולי רצה להרוויח טובת הנאה או סתם שנאה ליהודים? אבל הרי על המחבוא אין לו מושג. כהרף עין שקלתי את העניין. אין לי מה להפסיד. דיני כבר נחרץ. הכחשתי בתוקף את עצם קיומו של מחבוא כלשהו, ואמרתי כי הציוד, הכלים והמתכות חולקו בין הלקוחות, ואני מוכן להכין רשימה מדויקת עם כתובות היכן נמצא כל דבר.
חולית שירותי הביטחון ארגנה את השוער טומק, הפועל בולק ועוד אספסוף מהשוק, וכל החבורה, מצוידת בגרזנים ובמקושים ירדה אל המרתף. בודקים, ממששים את הקירות, מכים בעזרת הגרזנים והמקושים, מאירים בזרקורים מסביב. בולק המלשין לא שם לב לעובדה שהמובלעת איננה עוד. יצאנו מהמרתף. המתח חלף. החוליה לקחה עמה את בולק, ועלי ציוו להכין רשימה מסודרת של כל הציוד, הכלים והמתכות שחולקו באיזור, ולהביא את הרשימה למחלקת הכלכלה והמינהל שבמשרד הראשי של ה-ס.ס. ברחוב פומורסקה. השאירו לי כרטיס כניסה למפקדה, ושחררו אותי.
נשארתי בבית. שלושה ימים ערכה הכנת הרשימה. כשסיימתי, הלכתי לבנין העצום ממדים שברחוב פומורסקה. בדחילו ורחימו ובחיל ורעדה נכנסתי בשעריו. כרטיס כניסה היה לי, אבל מה לגבי היציאה מהמקום? על כך לא העזתי אפילו לחשוב. מסרתי את הרשימה באחד החדרים שצוינו על גבי הכרטיס, ואלה, למזלי, כמו יקים מנומסים, שחררו אותי. עבורי הסתיימה הפרשה רק מאוחר יותר, כאשר ברגע של התרגשות הרסתי את החומה שבנינו במרתף, ניקיתי יחד עם שוּלֶם את כל השטח מכל פסולת של בניה, והחזרתי הכל למצבו הקודם.
אחרי השחרור נסעתי לסקאבינה כדי לדבר עם בולק המלשין. נודע לי שהוא לא חזר יותר ממונטלופיך (Montelupich) - זה שכרו של גוי שרצה להיות מלשין ולא הצליח. אני נשארתי בחיים, אחרי כל הגיהנום הנורא וכל אותם פעמים שהחיים עמדו מנגד. בהרהור שני האמנתי כי השתלשלות מקרים כמו זו היתה תוצאה של הזכות שעמדה לי על כי הגנתי על אבא שלי, שלא יאונה לו כל רע, היות שבשל גילו והופעתו לא היה עומד בלחצים אלה.
בקרקוב המשכנו לחיות. התרגלנו לגזירות, לפורענויות, המעצרים ועבודות הכפייה. חגורת החנק נסגרת והולכת על פי התוכנית המדויקת של הגרמנים. ולבסוף, כשהגרמנים התחילו לחסל את קהילת קרקוב, ולהעביר את היהודים לגיטו הסגור ומוקף החומות בפודגוז'ה, מצדו השני של נהר הוויסלה, עברתי לגיטו.
מאבקי עם בירגער-מייסטר
לפני שאסיים את הקטע על קהילת קרקוב, אספר עוד על המאבק שהיה לי עם בירגער-מייסטר, ראש העיר, של עירית קרקוב הכבושה. מאבק ממנו יצאתי כשידי על העליונה.
באחד מימי שנת 1942 הוזמן אבא לעירייה, ללשכתו של שטורבהנפהירר אדון שמיד, ראש העיר. לא ידענו על מה ולמה ההזמנה, אך חייבים לציית. שוב עבד אותו תרגיל, כשבמקום יצחק צבי מופיע יעקב. אני נמצא בלשכה. על שרוול בגדי פס לבן עם מגן דוד תכלת, כמצוות הנאצים, אות לדיכוי היהודים. ואז מתבררת לי פשר ההזמנה ללשכה. לראש העיר יש הצעה עבורי כי אמכור לגברת הנמצאת אף היא בלשכתו את העסק השייך לנו, ברח' לוביץ 2, על יד תחנת הרכבת. נדהמתי מההצעה, ונשארתי פעור פה. לאחר שהתאוששתי, אמרתי לו במישרין, בהא לישנא: ליהודי אסור למכור, להחכיר, לחתום וכו' על כל נכס או כל דבר השייך לו. מכיוון שגם הוא ידע את הנוהלים - שלט מפורט היה תלוי על קיר לשכתו - וידע כי ה"תמורה" על כל הפרה היא גזר דין מוות, הוא שחרר אותי ויצאתי בשלום.
אבהיר את הפרשה המוזרה הזו. הגברת שנוכחה בלשכה באותו מעמד פעלה בתוקף מינויה כטרויהענדער ("אפוטרופסית נאמנה") מטעם השלטונות בעסק שלנו. במוצאה היתה "פולקסדויטשה". אישה ערמומית זו לא הסתפקה במינוי רשמי, היא רצתה גם לקבל את המקום והעסק בשטר מכר. בית העסק שלנו היה ידוע לקרקובאים כ"קופלניה זלוטה" - מכרה זהב. כפי הנראה היתה מכרה או ידידה של אדון שמיד, אשר רצה לעשות לה טובה אישית. היא רצתה לצאת ברווח ממשי לעתיד, והוא היה מוכן לשתף אתה פעולה. יצאתי מניסיון זה בהרגשה של מבוכה, אך גם עם סיפוק רב.
בגיטו קרקוב הנאצים מפעילים בשלבים את מדיניותם כלפי היהודים. יהודים שיכולים לתרום למאמץ המלחמתי והכלכלי ניצלים, והאחרים עוברים תחת שבט הסלקציה המתמדת. למטרה זאת גוייסו המנגנונים היהודיים: "המועצה היהודית" - יודען-ראט (Judenrat), או-דעמנים (משטרת הגיטו יהודית – Juedischer Ordnungsdienst), קאפו-מנים, מלשינים ושאר מרעין. הרעיון הוא שהאחד ילשין ויכשיל את השני, ובכך יקלו על מלאכתם של הגרמנים. גזירה רדפה גזירה. גירושים. משפחות מופרדות באכזריות. תופסים יחידים ושולחם אותם למונטלופיך.
ב-21 במארס 1941 סוגרים אותנו בגיטו, שהוקם בפרבר פודגוז'ה (Podgorze). באותה תקופה כבר החלו להגיע שמועות ראשונות על השמדה טוטאלית. על רכבות שנכנסות לתוך היער וקרונות ריקים, עמוסי בגדים, יוצאים מתוכו. הגיטו בקרקוב הוקם באיזור המגורים פּוֹדְגוּזֶ'ה (="מתחת להר"), מוקף חומה גבוהה שנבנתה על פי מיטב המסורת הגרמנית האסטתית, ושערים סביב. רשיון כניסה לגיטו היה רק לאלה שקיבלו אשרת כניסה צהובה (קענקארטע) ואישור מטעם משרד העבודה (ארבייטסאמט) בניהולו של הר שפסי.
מכל בני המשפחה רק אני ואחי שולם קיבלנו אשרת כניסה כזו, אשר כללה אישור עבודה ומגורים. כל יתר בני המשפחה היו חייבים לעזוב את קרקוב ולנדוד למקום אחר. הם שכרו דירה בפרברי קרקוב, אצל גוי מקומי, בוולה-דוחצ'קה. אחותי אסתר, שהתגוררה עם בעלה בעיר הולדתו נובי טארג, ברחה עם בעלה ושלושת בנותיה לסלובקיה, שם הסתתרו כנוצרים. מהיודען-ראט קיבלתי הקצבה לחדר מגורים בכיכר זָגוֹדי (="הסכמה") 16. היה זה חדר יחיד, הרוס לחלוטין, ללא סיד, ללא רצפה או חשמל. עד מהרה הפכתי את החדר למקום מגורים נסבל, ובו התגוררתי.
באותו בית התגוררו שני אחים פצ'אנובר, קצינים בכירים באו-דע. אלה השמיעו כלפי איום חד-משמעי ודרשו כי אפנה את הדירה מיד עבור אחותם. אם אסרב אהיה בין הראשונים ברשימה של הקבוצה העומדת לצאת בימים הקרובים למחנה אושוויץ. קבלתי את הדין. בערב, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי את כל הריהוט והחפצים שלי זרוקים בחדר, על ידי השירותים הכלליים. חדר חשוך ועלוב זה, בלי חלונות, הפך להיות חדרי. סידרתי מחדש את המגורים העלובים האלה.
לחדר זה הצטרפה אלי, אחרי מספר חודשים, אחותי לוּשָה עם יהודה הבן (יהודה סיפר לי שבגטו, בהיותו בן 6-7, עבד בבית חרושת" לשקיות נייר – ל.ה.). מאוחר יותר הצליחה לושה, בזכות קשרים שהיו לה עם איזה מאכער, לברוח עם בנה יהודה לולק בם ה-6, לבודפשט. באותם ימים היו לכולנו תעודות מזוייפות של אריים, שהיו עשויות בדייקנות מקצועית. לושה ובנה הפכו להלנה ולאונרד וונטרובה, וחיו בבודפשט במשך 4 שנים, עד לסיום המלחמה.
את התעודות המזויפות סיפק לנו בעלה הראשון של חיושה, הֶנֶק (הנריק) טייכלר הי”ד, שהיה גרפיקאי במקצועו. הוא גם סיפק את כל התעודות שנדרשו לאנשי המחתרת היהודית בקרקוב. סופו היה שבאחד הימים נעצר ונכלא במונטלופיך, יחד עם יתר אנשי המחתרת. משם הועבר עמם לפְּלָשוֹב, ושם, בגבעה הידועה לשמצה "חויובה גורקה", הוצאו כולם להורג. (בספר "בית מרקחת בגיטו קרקוב" מאת תאדאוש פאנקייוויץ', בעמוד 20 מסופר: "... בדירתו של ו' שאלק נמצא בית דפוס סודי, ושם עבדו שני הפולנים ועמם אנשים נוספים. ביניהם היה גם הנריק טייכלר, גרפיקאי ידוע, תושב הגיטו. כשהרגיש טייכלר שמתקרבת סכנה היה מוצא לעצמו מקלט אצל שלאק, ויושב שם עד שנסתיימה ה"אקציה"...). אבי, שחסרו לו ניירות מתאימים לשהות בגטו, הסתתר בעליית גג במקום, יחד עם הוריה של חיושה – יחזקאל דיאמנט ורעייתו פייגא לבית לזר, ובנם. למחבוא זה הצטרף גם אחי בועז, שהחליט לעזוב את הצבא הפולני.
ניצלתי מטרנספורט
מיום ליום הפכו התנאים והחיים בגיטו בלתי נסבלים, בגלל פקודות הגסטפו ועושי דברם אנשי היודן-ראט וחברי ה-או.דע. באחד הימים נסגרו שערי הגיטו. אין יוצא ואין בא. אנשי הגסטפו וה-או.דע שורצים בכל מקום, ובכלל זה סובבים בכיכר אופטימה (בעבר היה "אופטימה" בית חרושת לשוקולד, והגרמנים הפכו אותו למפעל צבאי). מטרתם היתה לאסוף מכסה של כמה אלפי יהודים כדי לשלחם בטרנספורט למחנה ההשמדה בילז'ץ. הסלקציה נעשתה לפי מקצוע. באותם ימים היה מקום עבודתי הרשמי, מטעם טרויהנדר, בבית החרושת שלנו לגזוז ברחוב ווֹלְניצָה 10, ולושה עבדה כאחות בבית חולים בוניפרטרי, שם אושפז באותה תקופה בנה לולק (יהודה) כשהוא מחלים ממחלת שיתוק ילדים.
בתור למיון, על יד ארבייטס-אמט, עמדנו ביחד, לושה ואני. אנשי הגסטפו בוחנים את הקנקרטע הצהובה ואת מקום עבודתי, ואחר כך מעבירים אותנו למקום הריכוז שבכיכר אופטימה. אלפי יהודים כבר רוכזו בכיכר אופטימה. כולם יושבים עם ידיים למעלה, על הראש. אסור לקום או להתנועע. יום קיץ חם והשמש לוהטת. מנסים לטכס עצה. איך לקום ולהשתלב בקבוצה, ולהגיש עזרה ראשונה ומים לצמאים המתעלפים, שיושבים כבר שעות, ומיועדים לטרנספורט.
בתוך התיק היה ללושה סרבל לבן, אשר שימש אותה בעבודתה כאחות. עזרתי לה ללבוש את הסרבל, תוך שאני מסתיר אותה כדי שהאחרים לא יבחינו בדבר. לושה קמה על רגליה, רצה בין האנשים והגישה להם מים ועזרה ראשונה, וכך היתה היא בין הניצולים והמשוחררים.
ואני? במוחי לא צץ שום רעיון שיכול לעזור לי עכשיו, אין שום עזרה ואני מרגיש אבוד. אחרי שעות של המתנה, ניתנה הפקודה ליישר את השורות, ולצעוד לכיוון תחנת הרכבת פרוקוטשין. אחרי שעתיים של הליכה הגענו. מימין ומשמאל שומרים עלינו אנשי ס.ס. עם רוביהם הדרוכים, עומדים ודוחפים אותנו לתוך קרונות בקר... ממלאים את הרכבת ... וסוגרים.
באותו רגע גורלי, בתחושה של סוף, שמעתי צעקות וצרחות של אנשי או.דע. "יעקב לזר, יעקב לזר". מעין קריאה: "לזר, איכה?" יצאתי מן השורות. הממונה הראשי מטעם הגסטפו שהיה אחראי על הטרנספורט, שטרמבנפירר האזה, אישר את היתר כניסתי חזרה לגיטו, כשהוא משתמש בגב שלי כבשולחן כתיבה. בלווי של איש או.דע. נסעתי חזרה ליידישער וואינבעצירק (Wohnbezirk).
ובכן, איך זה קרה? כיצד ארע הנס? ומעשה שהיה כך היה. אחותי לושה היתה בין מגישי העזרה הראשונה ל"יוצאים לדרך". כשעזב הטרנספורט את כיכר אופטימה בכיוון תחנת הרכבת, נשארו במקום לצורך סקירה אחרונה, ראש הגסטפו שהיה ממונה על המבצע, יושב ראש היודען-ראט שמחה שפירא, הקומיסר של הגיטו מר גוטער, מפקד האו-דע ואחרים. לושה התעכבה במקום, ניגשה אל מר גוטער וביקשה רחמים על אחיה, והפצירה בו לפעול למען אחיה שכבר הלך עם השורות לתחנת הרכבת. מה עמד לזכותה? או לזכותי? אני לא יודע. העיקר הוא שגוטער דיבר עם ראש הגסטפו, שטורמבנפיהרר האזה (Haze), והגלגלים שפעלו לשחרורי החלו לנוע. כל הפמליה הכבודה יצאה לדרך לסקור את יציאת הרכבת לדרך, ואותי שלפו מהמסע.
חזרה בגיטו
באותו ערב, כאשר כולם נסעו לבלז'ץ, חזרתי אני לגיטו. שוב מארגנים הכל מחדש. באָרְבייטס-אמט קיבלתי חזרה את הקָנקרטֶע הצהובה שהחרימו לי, וזאת בתוקף המלצתו של האזה, הממונה על הקבוצה לתפקידים מיוחדים (זונדערקומנדו). לקנקרטע היה מודבק הפתק הכחול (בלאשיין) אשר אישר לי מגורים חוקיים בגיטו ומקום עבודה חדש בווערמאכט (Neue Kuhler Fabrik) בזאבלוצ'יה. החיים המשפחתיים, בין וולה דוחצקה והגיטו, התנהלו כסדרם. עברתי הסבה מקצועית, ומהר מאד הפכתי מומחה לתיקון רדיאטורים של כלי רכב שהובאו משדה הקרב הרוסי, מלאי חורים וסדקים. במחלקה זו התבלטתי מהר מאד, ותוך זמן קצר הייתי למומחה. מנהל העבודה, הווערקמייסטער, היה מעביר אלי את הרדיאטורים הפגועים ביותר והקשים במיוחד לתיקון.
את הגיטו יוצאים, ואליו חוזרים, בקבוצה מאורגנת. בגיטו שוב גזירות ... רדיפות ... גירושים. שטח היידישער וואינבעצירק הוקטן בהתמדה, ומאיזורי המגורים נגסו שטחים, עד לחיסולו הסופי של הגיטו, והעברת שארית אוכלוסייתו, אחרי הסלקציות, למחנה הכפייה פְּלָשוֹב.
עם הגירושים והסלקציות הופרד מהגיטו גם איזור מגוריהם של מרדכי געבירטיג ומשפחתו, נווה-וולה, ומרדכי ואשתו נשלחו למחנות ההשמדה. לבנותיהם, לוֹלָה, שֶפְּקֶה ובָּשיה הצעתי שיעברו להתגורר בחדרי שבככר זָגוֹדי 16, מגורים ועבודה תחת קורת גג אחת. לאותו חדר הזמנתי גם את רֶנָה מייזלס, אותה היכרתי בגיטו, ושהיתה חברתי הקבועה. כולנו יחד גרנו בחדר שלי בכיכר זָגוֹדי 16, והבנות אף עבדו במקום. תפקידן של הבנות היה למלא צלוחיות קטנטנות בתמציות לאפיה, על פי תהליך עבודה שבניתי לפי דוגמה של פירמה ידועה בקרקוב, "גוויזדה" (כוכב) של ד"ר וונאדער, ומילוי בקבוקנים עם הרבטול (תמציות תה). אני סיפקתי למקום את החומרים, האריזות, ודאגתי לשיווק, והבנות הרוויחו כסף, וכך גם אני.
זו השנה הרביעית למלחמה האכזרית. בגיטו שורר משטר של טרור גרמני. יריות חוזרות ותכופות של אנשים חפים מפשע. שמועות על השמדה כללית מאורגנת עוברות מפה לאוזן. גם שיטות הביצוע הפכו נחלת הכלל. אדישות ואי-איכפתיות שררה בכל, אבל זה טבעי, אדם יוצא מאדישותו ברגע מסוים ואז הוא מתמודד ומסרב, רצונו להישאר בחיים חזק.
בינתיים גם על משפחתי בוולה דוחצקה (Wola Duchacka) איימו גזירות של גרוש. היהודים רוכזו במקומות סגורים והועברו לגיטו. לבני המשפחה לא היו אישורי עבודה, וכך עברו הם להתגורר בכיכר זָגוֹדי 5, בדירת משפחתה של חיושה, בתוך שיפוע בגג סודר להם מקום מסתור סגור בקרשים.
חיסול הגיטו
בחודש מרץ 1943 היה חיסול גיטו קרקוב בעיצומו. חלק מהיהודים מועסקים בבניית מחנה ההסגר בפְּלָשוֹב, בשיפולי הרי קשימיונקי, מקום שהיה בית הקברות היהודי. בית הקברות נהרס, המצבות שוברו ונופצו ושימשו להקמת מדרכות. רק הדרך המובילה לבית הקברות, ושמה רחוב ירושלים (Ulica Jerosalimska) נשארה במקומה. במחנה הקימו מבני עץ למגורים ולתעשייה, ומבנים לשירותים ולמינהל.
אחי שוּלֶם היה בין הראשונים שהועברו לשם לבניית תשתית המחנה, ובינתיים המשיך לגור איתי בכיכר זָגוֹדי 16. תנאי הצפיפות בחדר העלוב, בלי חלונות, לא השתנו בהרבה. השטח שהוקצה לכל אדם היה מינימלי. כדי לאפשר לבנות מעט פרטיות, הפכתי את החדר למעין קוטג' - בין שני הארונות הצמודים לקירות, אחד מול השני, פרסתי לוחות עץ עבים וכך יצרתי מקום לשתי מיטות. בחזית התקנתי וילון עבה, תלוי מן התקרה ועד הבסיס העליון של הארונות. כך נוצרה הרגשה של קצת פרטיות בין שתי הקומות, כאשר "עזרת הנשים" שכנה למעלה. החיים בקומונה התנהלו על הצד הטוב ביותר, ועוד נמצא מקום לפינת עבודה עבור הנשים לצורך עבודתן במילוי הצנצנות הקטנות.
אחותי פֶּרְלָה היתה בין העובדות הראשונות של בית החרושת 'אמיליה' בזבלוטשה של אוסקר שינדלר, והשתייכה לראשונות שזכו למעמד של "שינדלר-יודען". בסמוך לבית החרושת הוקמו גם צריפים למגורי העובדים בו. אבא ז”ל ובועז התגוררו בסתר בכיכר זָגוֹדי 5. פֶּרְלָה נכנסה ראשונה לרשימת שינדלר. היא אמרה שיש לה מקצוע ושהיא בעלת ידע בתפירה. אבא שלי הסתתר בבונקר יחד עם חיושה, שבעלה הראשון שהיה מזייף עבורנו תעודות (קנקרטא) ואחי יוסף. רק אחותי לושה מימשה את התעודות המזוייפות ועברה את הגבול, יחד עם בנה יהודה, לבודפשט. בעלה הראשון של חיושה נהרג בגיטו.
במקום זה החלה ההיכרות של בועז עם לולה גבירטיג. בועז, החייל האמיץ, גוייס לצבא הפולני להגנה על המולדת, ואת כל הקמפניה הצבאית עבר כמוכר גזוז וצרכי סידקית שהיו מונחים על קיוסק עם גלגלים (מעין שקם בחזית). לאחר בריחה מאומצת ומבולבלת הגיעו עד לבאראוויצה, שם זרקו החילים את נשקם והתפזרו, ובועז הגיע ללבוב, שהיתה בחסותה של רוסיה. כשפרצה המלחמה בין גרמניה ורוסיה, בשנת 1941, והגרמנים כבשו את לבוב, החלה בריחת היהודים גם משם. חלקם עשה את דרכו לסיביר, ובועז העדיף להבריח את הגבול על נהר סאן, חזר לאיזור הכיבוש הגרמני, והצטרף אל המשפחה בוולה דוחצקה.
שלב נוסף בריכוז היהודים בתוך שטח מוקף מסויים נעשה בשיטות מתוחכמות, כשלמטרה זו נעזרו בשירותיהם הטובים של או.דע, קפומאנים והסוכנות היהודית י.פ.פ. ("יֶעדְנָה פָּאני פּוֹוידְזָ'אלָה" ובתרגום לעברית: אישה אחת אמרה), אשר מחד הפיצה שמועות על שחרור קרוב, ומאידך הפיצה שמועות על טרנספורטים שנעלמים ביערות ולא חוזרים. התוכנית לחיסול הגיטו היתה בעיצומה. בית הילדים הושמד, וכל הילדים הועלו על עגלות ונשלחו להשמדה. אנשי הגסטפו היו עוברים ברחובות תוך כדי יריות בלי אבחנה לכל הכיוונים. שבועיים נמשך מבצע חיסול הגיטו. באותם שבועיים הועברו חלק מתושבי גיטו קרקוב לפְּלָשוֹב, והאחרים נרצחו בדם קר על ידי הקלגסים הנאציים שהיו עוברים ובודקים כל פינה בעזרת כלבי גישוש.
אנשי הגסטפו הגיעו גם לבונקר שבכיכר זָגוֹדי 5, שבירכתי הגגון של דירת משפחתה של חיוּשָה הסתתרו בני משפחתי. כעשרים איש הוצאו מתוך המחבוא. הנאצים עשו סלקציה לפי מקצוע. לשאלה "בָּערוּף" (מקצוע) ענה אבא ז”ל: פָיינְמֵעכָאניקֶער, ובועז הציג עצמו כחשמלאי. כך הגיעו שניהם למחנה פְּלָשוֹב. האחרים נורו במקום. ביניהם אמא של חיושה ואחיה יוסף - יוֹשוּ, אשר למד רפואה באיטליה וחזר לחופש לקרקוב. היודען-וואינבעצירך נשאר נקי מיהודים - יודען ראיין (Judenrein).
כך נגמר עבורי הפרק של גיטו קרקוב, שהתחיל במרס 1941 והסתיים במרס 1943, כשהועברנו למחנה פלשוב.
מחנה פְּלָשוֹב
מחנה פְּלָשוֹב היה מחנה גדול למדי, מגודר תיל דוקרני עם מתקנים חשמליים מעבירי זרם. סביב למחנה היו מגדלי תצפיות ומשמר, מצויידים בנשק ורפלקטורים. המחנה חולק לאיזורים נפרדים, מוקפים גדר תיל דוקרנית ושער כניסה לכל איזור. איזור מגורים לגברים. איזור מגורי נשים. איזור תעשיה. איזור מנהלה. איזור משכן לקצינים ולראש המחנה, אמון געט (אשר לאחר המלחמה נשפט ונתלה בקרקוב), וביתני חיל המצב מחטיבת "גולגלות המוות" ה-ס.ס. והאוקראינים (קאראלוכים), על שם צבע המדים השחור שלבשו מכף רגל ועד קודקוד.
לכל בלוק באיזורי המגורים הוכנסו 150 איש, ובראש כל ביתן הועמד בלוק-עלטעסטער, האחראי לסדר ולמספר ה"נופשים". בכל בלוק סודרו בשלוש קומות שורות שורות של "פריטשים" לשינה, ולצאת מהכוך זה היה מבצע. עבודות קשות מלוות במכות ואלות, סכנת מוות ויריות במקום היו מעשי שיגרה. השכם, מדי בוקר, נערכו מפקדים בכיכר המחנה (Apple Platz), כדי שאנשי ה-ס.ס יבדקו האם חלילה לא ברח מי מאתנו ביום הקודם או במהלך הלילה. האפל פלאץ היה גם מקום המפקד הכללי בימי הסלקציה, כאשר כולם, גברים ונשים, עברו עירומים לפני הרופא הנאצי ועוזריו, אשר הוציאו מתוך השורות את מי שלדעתם היו "מוזלמנים" ולא מסוגלים יותר לעבודה. אלה הועברו למחנות ההשמדה.
שוּלֶם ואני עבדנו באיזור התעשייה, בביתן המסגריה, תחת מרותו של הקאפו רייך. רייך היה איש אכזר אשר הירבה לעשות לי צרות. בועז עבד כחשמלאי תחזוקה. אבא עבד בביתן לתיקון מכונות תפירה שהיו מיועדות לבית מלאכה מדריטץ', בית מלאכה ליצור מדי צבא גרמניים. בביתנים אלה, לתפירה וליצור מדים של התעשיין יוליוס מדריטץ', עבדה טונקה. מאות מכונות תפירה תוצרת זינגר, מקרקוב וסביבותיה, נאספו בכל שטח המחנה, ושימור מכונות אלה ואחזקתם השוטפת הוטלה על ה"מכונאים" שאבי נמנה עליהם.
ביתן זה היה מלא יהודים מבוגרים, חרדים, והתנאים שם היו כעין שטיבל. מסתודדים, מתפלמסים, מתפללים בצוותא עטופי טליות ותפילין. אחד עומד על המשמר ובקריאה "זקס" (שקט, קוד המוכר לכל האסירים - הֶעפְטְלינְגים) היה מזהיר מפני התקרבותם של אורחים לא רצויים, וכולם היו מתיישבים כאילו הם דבקים בעשייה.
בפְּלָשוֹב החיים נמשכים. מתרגלים לכל דבר. על אף הרדיפות, רוחנו לא נפלה. בית ילדים עם חצר מגודרת, וילונות על החלונות וקישוטים עליזים בפנים. הילדים רובם יתומים שהוריהם נרצחו או ילדים שהתגנבו פנימה, אולי כאן יהיה טוב יותר. בין הילדים האלה היו גם אחיות של דודה לולה. הילדים ניסו להנצל מגזר דינם. בשל ערנותם הרבה למתרחש סביבם היו קופצים ומסתתרים בחור של תעלת ביוב עד יעבור זעם. אך המלאכה הנאצית, המבוססת על דיוק ועבודה לפי הספר, פעלה. וכך הגיע הזמן לחיסולו של בית הילדים.
בחוץ היו עמודי תליה עליהם הועלו לגרדום, כעונש קבוצתי על בריחה. ההוצאה לפועל נעשתה תמיד על ידי קאפו איטשו זאלץ, ופעם, בביש מזלו, העלה על הגרדום את בת-דודתו. החצוצרה של רוזנר היתה מבשרת על הגזרות במחנה, אבל היה זה רוזנר אשר הנעים בנגינה בכינורו בביתני מגורי הנשים. מטילדה זינגר כתבה שירים ולחנים, ולפופולריות מיוחדת זכה השיר על אשת ראש הקאפו, מרישה הילעוויץ, שבעלה, הילעוויץ היה נועל מגפים גבוהים בסגנון נאצי, ובידו מקל סימן לשלטונו, והיה מעורר חיל ורעדה אצל כולנו. גם סופו הגיע. בשלב החיסול הסופי אספו הגרמנים את הקצונה הקפומנית וביניהם את הילעוויץ, פינקלשטיין ואחרים, ירו בכולם, ואת סופם מצאו בחויובה גורקה.
הרעב המתמיד הציק מאד, והיינו מתכננים תחבולות איך לגנוב קצת אוכל, סלק, גזר, תפוח אדמה ומה לא, כדי להשביע את הרעב. כל אחד עשה כמיטב יכולתו וסגנונו. תכשיטים, כסף, זהב ודברי ערך כגון לבוש, היו מטבע עובר לסוחר, והביאו רווח והצלה בעת מצור. המפקדים באפל פלץ היו בלתי נסבלים. הספירה המתמדת, היום-יומית, הפכה כבר לשגרה, אבל ההכרזות שבאו במפתיע ותקיעת בעל החצוצרה להתכנסות באפל-פלאץ הפכו לסיוט.
גלידה וסודה בפְּלָשוֹב
מסיוט
זה השתחררנו, אני ודוד שוּלֶם. ומעשה שהיה כך היה. בתחילה היה מקום עבודתנו במסגריה, ושנינו השתייכנו לביתן מגורים אחד. ה"שְטובֶּען עָלְטֶעסְטֶער" היה נסבל למדי, אבל הקאפו רייך, שהיה איש אכזר וגס, הטריד אותי בלי רחם. במרחק לא רב מהמסגריה היה מקום איסוף של ציוד, מכונות וכלים, שהשתייכו ליהודים והוחרמו על-ידי הגרמנים. פעם הלכתי לשם, ופתאום ראיתי את כל הציוד והמכונות מבית החרושת לסודה וגזוז של אחי יוסף הי”ד מטרנוב, אשר נספה בשואה, הוא אשתו לבית גינגר וארבעת ילדיו.
כשראיתי את הציוד, צץ במוחי רעיון איך לקשר את הציוד עם עבודתי במחנה, ולהפטר מרייך ומהמסגריה. איך מגשימים חלום כזה הלכה למעשה? מסתבר ש"אם אלוהים רוצה - אפילו מטאטא יורה". וזאת לדעת "שטוב ובריא" היה להסתובב באיזור של המטבח. הממונה ומנהל המטבח של האסירים ושל אנשי האבטחה וה-ס.ס. היה דואג להביא למחנה גם סודה וגזוז. היה זה יהודי יקה, הֶר מאיר. הצעתי לו שיש ביכולתי לספק סודה במקום. בקיצור, מכרתי לו את הרעיון והוא כבר טיפל מבחינה מנהלית להשגת האישור הנדרש. "די רעדער מיסען רולען יר דעם זיג" (הגלגלים חייבים לרוץ למען הניצחון). וכך קם והיה בית חרושת לסודה במחנה.
לכם, נכדי היקרים, אגלה סוד כמוס. גם גלידה היתה במחנה, ועל כך אני מספר לכם למען קיים מצוות "והגדת לבנך". דוד בועז עבד כחשמלאי שהשגיח על הטרספומרטורים. מתחת לטרנספורמטור הוא הכין לו "חדר" שגודלו היה כגודל מיטה צרה. במקום זה הכין בועז גלידה מהקרח שסיפקנו לו, שולם ואני. לפעמים הצלחנו גם להוסיף לגלידה גם ביצים וסוכריות ש"סחבנו" ממגורי הגרמנים והאוקראינים.
המקום שיעדתי ל'מפעלון' שלי היה בביתן הקירור על ידי המטבח. מקום שהיה מיועד לעשיית בלוקים של קרח. דוד שוּלֶם ואני עברנו מתקן של עובדי המסגריה לתקן של עובדי מטבח, ועלינו היה לספק קרח, סודה וסיפונים לקנטינה, לווילות הקטנות באיזור מגורי הקצונה, וכמובן לווילה המיוחדת של אמון גט, מפקד המחנה. כמובן שבמסירותנו הרבה לעבודה לא שכנו לצייד בסיפון גם את הביתן-שער של הזקיף, וכך זכינו בחופש תנועה בכל המחנה ובין האיזורים. עיקר העבודה היתה ה"שיווק". המפעל עבד בשלוש משמרות, לצורך יצור הקרח ושמירה על המדחסים, ולפיכך סידר לנו הר מאיר שנרשם בביתן המגורים כנפקדים תמידיים. כך השתחררנו גם מהחובה לצאת מידי יום ולעמוד באפל-פלאץ. הבלוק-עלטעסטער היה מכריז בכל יום, בעת המפקד, מה מספר האסירים בביתן שלנו, והיה מוסיף את מספר הנפקדים.
הסמל המקצועי של המעמד המיוחד שרכשנו לנו כ"סודאוואסער-מאן" (בתרגום חופשי: איש מי-הסודה) היה בלון או סיפון. סמל זה החזקנו בידינו, ואיתו עברנו את השערים מאיזור לאיזור, וגם בבודקה (בקתה) של הזקיף היינו מראים את הבלון. בלון הנחושת שימש לנו גם לצורך חשוב נוסף - להברחות של דברי מזון: סוכר, אפונה ועוד. מכיוון שהיינו רשאים להסתובב במחנה, וגם לצאת עד לתחנה של הסוסים ונהגיהם, היינו יכולים לסחור בסחורות מוברחות שהביאו עמם נהגי הסוסים. את הסחורות שקנינו נהגנו למכור לאחרים בסיטונות.
וכיצד פעלה רשת ההברחה? תחתית הבלון היתה סגורה הרמטית ביציקת בדיל, וכך עמד הבלון בלחץ. אנו הסרנו, באמצעות אש, את הבדיל שירד ונזל, ואת המכסה הברגנו לדפנות בצורה משוכללת. כך גם השתפר מצבה התזונתי של משפחתנו שהיתה במחנה, והמסונפים לה. גם לשלושת הבנות, רֶנָה ומשפחתה, לולה ובשיה, המשכתי לדאוג ולספק להם מזון לפי יכולתי. לא היינו תלויים עוד במנות המזון הרשמיות, שאף פעם לא הספיקו.
אבל גם כאן אי אפשר שהכל ילך חלק. באחד הימים ראיתי את "הנס" מתרחש לנגד עיני. במהלך שגרת ההברחות המתוחכמות מאיזור המוסכים והאורוות (האסירים שהועסקו כאן היוו את האצולה הכלכלית, מכיוון שבאו במגע עם העולם החופשי, ויכולים היו להשיג אספקה עבור המחנה). יום אחד אני מוביל במריצה את "הסחורה" בבלון בעל קיבולת של 40 ליטר, וליד הביתן-שער לאיזור המגורים השתחררה לפתע תחתית הבלון וכל תוכנו החל להשפך. הזקיף בשער הוכה בסנוורין, ואני בזריזות השלכתי את ז'קט הפסים שלי על הבלון, השבתי את התחתית למקומה, והמשכתי בדרכי. עוד נס קטן.
אף יום לא עבר על מי מנוחות. לפעמים הביאו ממונטלופיך אסירים שנתפסו בחוץ עם ניירות אריים, לפעמים הביאו אנשי מחתרת או סלקציות ואקציות מתוך המחנה או טרנספורטים מחוצה לו. גיא ההריגה, חויובה גורקה, פעל תמיד, ואפשר היה לראותו מבעל לחלון בית הקירור, הוא בית החרושת שלנו.
בין הטרנספורטים האלה לחויובה גורקה היה בעלה הגרפיקאי של חיוּשָה, שסיפק ניירות אריים לאנשי המחתרת, "לפי הנדרש". ופעם ראינו בין הטרנספורטים האלה את כל משפחתה של רות אייסלנד, קרובת משפחתנו הגרה היום בדרום אפריקה. משפחתה נכשלה בעת מבצע לעבור את הגבול להונגריה, ולא עזרו להם הדרכונים ואשרות הכניסה. הם נעצרו, הושלכו למונטלופיך, ומשם הועברו, לאחר זמן, ישר לגיא ההריגה בפְּלָשוֹב.
בקיץ 1944 פשטו שמועות במחנה כי החזית הרוסית מתקרבת אלינו, והיה ברור כי מחנה פלשוב עומד בפני חיסולו. ידענו כי הגרמנים סופגים מפלות, אך ידיעות אלה לא עוררו תקוות כי ההצלה תגיע. היינו עדים, באותם ימים, לנסיונות הגרמנים למחוק את כל עקבות הפשעים שלהם. קבוצות של אסירים צוו לפתוח את הקברים ההמוניים ולהוציא את הגוויות, לצקת נפט ובנזין ולשרוף הכל עד תום.
ס.ס.מאן שולץ
בהתקרב יום חיסולו של מחנה פְּלָשוֹב, העבירו אותנו מתקן של עובדי מטבח שבאיזור האסירים, לאיזור המנהלה הגרמנית, כעובדי הקנטינה. לבית החרושת שלנו יועד שטח מתאים, ועל פי התוכנית העברתי לשם את הציוד. הממונה והבוס שלנו בקנטינה היה ס.ס.מאן שולץ, שהיה איש טוב יחסית והסתכל על מעשינו "דרך האצבעות" (העלים עין מהרבה דברים). במקום החדש נתלה שלט על דלת הכניסה "איינטריט פערביטען" (הכניסה אסורה), ועל החתום: מנהל המחנה אמון געט. בדלת זו היה אשנב דרכו שרתנו את הלקוחות. שולץ היה נכנס ומדבר אתי באופן חופשי, ותמיד היה מזהיר אותי "לֶזֶר, לָאס דיך ניכְט ערווישע" (היזהר שלא תיתפס או על תעשה דבר שעלול להכשיל אותך). כך הפך מפעל הסודה למפעל מלחמתי של הרייך השלישי, ורק הגזע הנורדי יכול לספק פתרון לחידה זו. עבורנו זו היתה ברכה.
הקנטינה סיפקה גם את צורכיהם של חיל המצב של אנשי הס.ס. האוקראינים והקסרנים שלהם, שמפקדם היה קצין ס.ס. סטרויבסקי, איש תמיר, מחוספס, חגור אקדח משובץ אבני חן. הבוס של צוות הקנטינה היה ס.ס. מאן שולץ, והצוות כלל ג'ובניק אוקראיני ואסיל ואנחנו, שני "שואבי המים וחוטבי העצים". בין "עמך" היתה מקובלת המימרה באיידיש שאני מביא אותה בתרגום חופשי שלי לעברית "כאשר גביר הולך, אפילו לבית שימוש, לך אחריו - אולי יפול מכיסו איזה מטבע או שניים; ואל תתקרב לאדם שאינו בעל בעמו, כי תמיד יחסר לו ועוד יבקש ממך עזרה". זוהי אך מליצה, אך הרמז ברור. בקנטינה גם אם נופלים "שבבים" אתה נהנה, אבל בסחיבת קורות עץ, עיסוק חסר תועלת ומטרה של העברת קרשים ואבנים ממקום למקום, והחזרתם למקומם הקודם, וגם בעיסוק כמו תפירה וסריגה, אין שום "תכל'ס". מאלה לא תצמח תועלת. ולכן, באותם ימים שהכל היה הפקר והכל הושלך מנגד, וכל יום בחיים היה בגדר של "זכיה", היינו אנחנו "מסודרים" היטב.
סיפור "החליפה"
באחד מאותם ימים פונה אלי ואסיל האוקראיני ואומר לי: "גזרתך היא בערך כגזרתי, ואני אתן לך בקבוקי משקה חריף, ליקרים ונקניק וכו', תזמין לך חליפה לפי גזרתך, מכנסי רכיבה ומגפים גבוהים, בביתן החייטים והסנדלרים - מאס שניידעריי (אסירי ביתן זה עבדו רק עבור קציני הס.ס. וידידיהם). אני בתום ליבי לא חשדתי במאומה. שום נורה אדומה לא נדלקה בראשי, ובעצם אפילו נהנתי מהרעיון של "עשור ותתעשר". הזמנתי חליפה, ומדדתי אותה על כל פריטיה, והבאתי אותה למפעלון שלי. לא חשדתי שהוא עושה לי תרגיל. עכשיו, במבט לאחור, אני חושב שגם אם הייתי חושד, מה כבר יכולתי לעשות? יתכן והסוף היה גרוע עוד יותר.
ואסיל לקח את "ההזמנה" שלו ויותר לא ראיתיו. יומיים מאוחר יותר התפרץ למפעלון סטרוייבסקי. לאשנב ולשלט הוא לא התייחס כלל, כמובן, כולו נסער, והחל לחקור אותי על ואסיל ומעשיו. ניצוץ של מחשבה נדלק במוחי, וקישרתי את כל התרגיל שהוא זמם וביצע באופן מושלם, תוך שהוא מסבך אותי באסון שימיט עלי כליה. עניתי לסטרוייבסקי בניחותא כי את ואסיל לא ראיתי מזה כמה ימים, וכאן הוא לא היה. סטרוייבסקי הסתפק בתשובתי. הפחד חלף והמתח ירד. ההמשך והתוצאה של מאורע זה יבוא ביום בו עזבנו את פְּלָשוֹב.
ואסיל היה לפי השתייכותו האתנית והגזעית ארי, אך לא מהשבט הנורדי הטהור על פי התורה הנאצית, וכך דורג יחד עם עמים אריים אחרים בדרגות נמוכות יותר, לפי סדר עדיפות. לוואסיל היו בוודאי שיקולים למעשיו. בראש פירמידת העמים היו הגרמנים-נורדים "הערען פולק", העם השולט, החזק והיפה. היהודים דורגו בתחתית הסולם. נטע זר באנושות. לפי הגזע של הפילוסופים, מדענים ותאורטיקנים כמו געבעלס ואלפרד רוזנברג, הם יצורי שטן, כלל אינם בני אדם ולכן הכל מותר, היות והם מקלקלים את הנוף האנושי ומזהמים אותו. וכך יש גם תירוץ מדעי אותו העבירו להמונים באמצעות כלי התקשורת כגון ה"שטירמער" ואחרים.
האקציות בפלשוב
הטרנספורט לאושוויץ
ביום ראשון ה-7 במאי 1944 התקיים מסדר כללי באפלפלאץ. כל האסירים נדרשו להתייצב בפני וועדה מיוחדת לבדיקת כושרם הגופני. היה עלינו לעבור בריצה, בעירום מלא, לפני הוועדה, וחבריה החליטו מי ימינה – לחיים, ומי שמאלה – למוות. אבי הי"ד ואביה הי"ד של טונקה נשלחו שמאלה. שבוע מאוחר יותר, ביום ראשון ה-14 למאי 1944, כ' לחודש סיון תש"ד, נשלחו כל אלה שסווגו כבעלי מצב גופני ירוד, בטרנספורט, לאושוויץ. הטרנספורט מנה כ-1,500 איש.
הטרנספורט לשְטוּטְהוֹף
מול הקנטינה היתה שלוחה של פסי הרכבת שהובילו את הקרונות מחוץ למחנה. ובא היום. ביום קיץ לוהט של חודש אוגוסט 1944, רוכזו אלפי נשים באפל-פלאץ, והוכנסו לתוך קרונות שעמדו מוכנים לתזוזה. באיזור שרצו המוני אנשי גסטפו, אנשי משמר אוקראיני, קאפומנים וביניהם גם צוות מרפאה ואחיות. דוחפים ודוחסים את הנשים לקרונות, נותנים להם מים ואוכל, וסוגרים את קרונות הבהמות.
בכל קרון היה חלון עם סורגים. באחד הקרונות שעמד מולי הבחנתי דרך החלון ברֶנָה מייזלס חברתי ובלולה ובָּשיה גבירטיג. ללא הרהור נוסף, ולמרות האיסור המוחלט להתקרב לקרנות אלה, לקחתי דלי עם מים וסנדוויצים והתקרבתי לאותו חלון. למרות הסיכון הרב והאווירה המחושמלת במקום, מצפוני חייב אותי לנסות ולעזור ליקירי. באותו רגע ראה אותי שולץ. הוא הרביץ לי באכזריות נוראית. נפלתי בלי הכרה, ולא ידעתי מה קרה לאחר מכן. לאחר התאוששתי אמרתי בלבי: אם ידידות נבחנת בשעות קשות, אז הרי עמדתי במבחן. למחרת נכנס אלי שולץ, דיבר על לבי וביקש את סליחתי. הוא סיפר לי שהוא מברסלב והשאיר בבית אשה ושני ילדים, וחייב לשרת כאן בניגוד למצפונו. ידעתי והרגשתי שהוא היה אחר. הרי גם לא כל אצבעות כף היד שוות.
אחרי המלחמה נודע לנו כי כל הטרנספורט הזה נשלח לשטוטהוף והוטבע בים הבלטי, תחת אש שהמטירו הגרמנים אשר דחפו את הנשים - לאס, לאס לאוף - לים. ביניהן רֶנָה מייזלס, ובָּשְיָה ולוֹלָה גבירטיג הי”ד. רק בודדות ניצלו מטרנספורט זה.
הטרנספורט למטהאוזן
בחודש אוגוסט 1944 התקיים שוב מסדר כללי. שוב נערכה סלקציה והטרנספורט הזה, שכלל גם את אחיה הצעיר של טונקה, מאיר הי"ד, נשלח אל מותו במטהאוזן.
חיסול פְּלָשוֹב
הפקודה לחיסולו המהיר והכללי של מחנה פְּלָשוֹב, באוקטובר 1944, נתקבלה כאשר החזית הרוסית התקרבה והתקדמה. כשהתברר לגרמנים כי "אלף שנות שלטונם" המבוטחות על-ידי היטלר מגיעים לקיצם, היתה מטרתם למחוק כל זכר וזיכרון למעשי אכזריותם ולשלטון הדמים שלהם. קבוצות מיוחדות עסקו בהוצאת גוויות ממקומות הקטל ההמוני. על הגוויות שפכו בנזין והעלו מדורות ענקיות. הסרחון התפשט בכל המחנה. במקביל, עד למפלתם הסופית, המשיכו הנאצים להכות ולהרוג בשארית הפליטה במחנה.
בהדרגה הועברו האסירים למחנות אחרים. טונקה הועברה לאושוויץ, שם שרדה את הסלקציה והצליחה להגיע לראבנסבריק, שם השתחררה. שוּלֶם ואני נדרשנו לעזוב את ה"ג'ובים" שלנו, ויחד עם מאות אחרים נכללנו ב"רשימת שינדלר" והועברנו למחנה הכליה וההשמדה גרוס-רוזן ומשם לברינליץ, כדי לבנות שם את בית החרושת של שינדלר לייצור פגזים נגד טנקים, ותרמילים לטיל שנחשב עדיין לנשק סודי. רק דוד בועז נותר יחד עם קבוצה קטנה של אסירים לשם חיסול טוטלי של המחנה.
אני חייב להסביר בכמה מילים בקשר למקצוע שלי. בהתחלה היה הרישום המקצועי שלי קשור בתעשיית הסודה, ולכן נכללתי בטנספורט של האקציה הראשונה, ביולי 1942, ממנו הצלחתי להחלץ. עשיתי "הסבה מקצועית" למכונאי, דאגתי לרישום מתאים בכרטסת עבדתי ב-R.W (ווערמכט), וכך נשלחתי לעבוד במסגריה בפְּלָשוֹב, עד שעליתי על "המציאה" של סודהוואסער-מאן. מכיוון שבכרטסת היה רשום מכונאי (מאשינען שלוסטר), העדיפו להעביר אותנו למפעל בטחוני מלחמתי בברינליץ (עד סוף המלחמה לא יצא ממפעל זה אף ארגז אחד של תחמושת או 2V).
התברר כי נמנינו על שכבה דקה של בעלי מקצוע חיוניים להקמת מפעל הנשק של שינדלר, ובדרך זו נכנסו לרשימה הארוכה של השינדלר-יודען, שכללה את כל המיוחדים, בעלי הממון והיהלומים, אנשי שלומם של כל המי-ומי. בזכות מקצוענו נכללנו גם אנחנו ברשימה, למזלנו, אם כי בתחילה בניגוד לרצוננו, מתוך אי-ידיעה כי מי שזכה להכנס לרשימה זו הוענקה לו "תעודת חיים". המעמד של עובדי קנטינה והמפעלון שהקמנו סיפק אותנו בהחלט, ולא שאפנו לתפוס "מציאות" במחנות עבודה או מחנות השמדה אחרים. היה זה המפקד היחידי שבו חויבנו להתייצב באפל-פלאץ, מפקד בו חויבו להתייצב כל דרי המחנה, מבלי יוצא מן הכלל. היה זה המפקד שבו נחרץ גורלנו.
ואיך נכנסנו, שוּלֶם ואני לרשימת שינדלר? אחותנו פֶּרְלָה, אשר עבדה במפעל לייצור כלי אמאיל של שינדלר בקרקוב, "אמאליה", היא שביקשה והתחננה בפני שינדלר שיכניס אותנו לרשימה (אני מופיע במספר 68937 ברשימה מ-15.4.1945 ושולם מספר 68938 באותה רשימה). כך ניצלנו. למרות זאת, כולנו, פֶּרְלָה, אני ושוּלֶם, לא היינו אף פעם מ"חסידיו" של שינדלר. הוא הבטיח שיכניס גם את אבא שלנו לרשימה, ולא עמד בהבטחתו.
אחרי המלחמה, כאשר חזר דוד בועז לקרקוב, נודע לנו שהוא יחד עם דוד ליאון איישו את הג'וב שלנו, וכך עבר התפקיד "בירושה". הם המשיכו ביצור 'נשק' הסודה, עד לחיסולו הסופי של המחנה, כשהם נכללים בצוות המחסל והמשמיד כל זכר מהמחנה. הם עזבו את פְּלָשוֹב יחד עם שרידי המחנה וקלגסיו הגרמנים, בתחילת 1945, בדרך יסורים לגרמניה. דוד ליאון לא היה בתחילה בפְּלָשוֹב. הוא הגיע לשם אחרי חיסול איזה מחנה בסביבות טרנוב. דוד בועז שימש במחנה כחשמלאי תחזוקה, ולכן היה מסתובב במחנה עם מנורת נסיון ביד - סמל מקצועי זה נתן לו אפשרות להסתובב בחופשיות במחנה ואת רוב זמנו בילה באיזור מגורי הנשים, אצל לולה גבירטיג.
גרוס רוזן
ב-15.10.1944 התייצבנו שוב, כל תושבי המחנה, למסדר. כל הגברים שהופיעו ברשימה של שינדלר, שהוכנה במשרד לניהול רישום האסירים, כ-1,000 גברים, נשלחו לגרוס-רוזן.
לגרוס-רוזן הגענו באוקטובר 1944, ביום קר וסגרירי, מצויידים כל אחד לפי יכולתו ולפי "כשרונותיו". היות וניצלתי את הקשרים שהיו לי וגם את כח השלמונים (שוואסיל סיפק לנו), יצאנו לדרך לבושים היטב וגם צידה לדרך לא חסרה (הכל יחסי כמובן), ומעל הכל, הייתי נעול במגפיים, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי.
הגענו. העמידו אותנו באפל-פלאץ. על פי פקודה הוכרחנו להוריד את כל הבגדים, ולסדרם בערימה. התייצבנו ערומים. כמו אדם וחוה בגן עדן. הגרמנים עשו לכולם בדיקת פנים. שעות עמדנו בקור הצורב. לבסוף נשמעה הפקודה "לָאוּף" (רוץ) בכיוון בית הרחצה. באותם ימים כבר ידענו על "בתי רחצה" אלה עם אשנבי גז ציקלון בתקרתם. אבל אין ברירה. חייבים להכנס פנימה בריצה. למזלנו היה זה בית מרחץ רגיל, ואנו זכינו ברחצה, שכן היינו מיועדים, לפי הרשימה שהוכנה מראש, לעבוד במחנה ל'כלי נשק' בברינליץ. ראשינו סופרו קצר על ידי ה"ספרים" ובמרכז הראש זכינו לקרחת של ממש (כדי להקל על הזיהוי שלנו במקרה של נסיון בריחה). ביציאה מהמקלחות הריצו אותנו ערומים, בקור העז, עד למחסנים. שם, על המגרש, היו מונחות ערימות של נעלים, סחבות פסים ומצנפות. חטפנו מכל הבא ליד, מוכנים לקבל את המשך הפקודות. הוכנסנו לבלוקים. כל חדר מיועד למאתיים איש. השינה כאן היתה מדמיונו של דנטה בגיהנום. אבל סוף סוף זכינו לאיזו שלווה - אחרי הכל ידוע לנו כבר שהחיים תלויים רק במקריות כזו או אחרת.
נעלים שמאליות ו"שמע ישראל"
לצערי, מתוך חפזון רב, לא שמתי לב וחטפתי זוג נעליים שבו שתי הנעליים היו שמאליות. מה לעשות? איך אפשר כך ללכת? אחרי טרחה רבה הצלחתי לסדר לי נעל ימנית. סיפור זה אינו ראוי אולי לאזכור כלל, אילמלא ה'צימוק' שבו. באחד הכיסים של 'חליפת הפסים' מצאתי דף אחד ויחיד שנתלש מתוך סידור תפילה, ובדף פסוקי "שמע ישראל". למען האמת, מקריות זו אחרי ארבע שנות מלחמה אכזרית, לא הפכה אותי לבעל תשובה. פרשת זוג התפילין שארעה לי בתחילת המלחמה היתה רצינית עבורי יותר - לא לבזות ולא לזרוק תפלין.
אוסקר שינדלר
אחרי ימים של תלאות בגרוס-רוזן הסיעו אותנו לברינליץ (Brunnlitz) שבצ'כיה, בחבל הסודטים. מסתבר שהרשימות שהוכנו בפלשוב לא הגיעו במועדן לגרוס-רוזן, וכך היה עלינו להמתין. הנשים שנכללו ברשימה של שינדלר יצאו לדרך שבוע מאוחר יותר ועשו את דרכן לברינליץ דרך בירקנאו-אושוויץ.
כדי להבין מה היה ברינליץ, ולעמוד על אופיו המיוחד כמחנה עבודה, צריך לעמוד על דמותו של אוסקר שינדלר. שינדלר היה קצין נאצי בשרות הריגול, שהגיע לפולין כדי לעשות כסף. בסוף המלחמה, לאחר שחרור המחנה, יצא לעולם החופשי כשהוא מצוייד במכתב כתוב בעברית, חתום על ידי 1,200 אסירים יהודיים, המתאר כיצד הציל הוא אותנו. ועוד כלולה במכתב בקשה למוסדות היהודיים, ובעיקר לג'וינט, להגיש לו כל עזרה אפשרית. איש זה קיבל, כמובן, הרבה יחס ויחס חם. את המכתב ניסחו משה בייסקי, היום שופט עליון בישראל, ויצחק שטרן ז"ל (בן דוד של טונקה), שעבד בהנהלה, והיה יד ימינו של שינדלר, כמחסנאי. שינדלר, כגרמנים אחרים, היה טרויהנדר (נאמן) בבית חרושת של יהודי מקרקוב, מפעל האמייל "אמיליה" שברחוב ליפובה 4 ברובע ז'בלוטשעה. הוא התעשר בעיקר ממכירות בשוק השחור, יחד עם היהודים שלו (באנקר ואחרים). בתחום בית החרושת שלו הוא בנה צריפים למגורים לקבוצת יהודים ממחנה פְּלָשוֹב שעבדו אצלו (אחת מהעובדות שלו היתה דודה פֶּרְלָה), כדי להקל על חייהם, בטענה כי העובדים האלה חיוניים למאמץ המלחמתי. למעשה הוא היה כעין סניף של פְּלָשוֹב במרחק לא גדול ממנו, אבל בית החרושת שלו "אמליה" נחשב כ'גן-עדן' ליהודים שעבדו תחת שליטתו.
שינדלר היה שתיין כרוני, רודף נשים, ומה לא? הוא נטל את רכושם של יהודים אחרים, ובחברת יהודים אחרים הרגיש תמיד טוב יותר מאשר במחיצת אנשי שלומו (כמו רבי עם הגבאים שלו). אבל האמת חייבת להאמר - הוא עשה הכל כדי להציל אותנו. אל תטעו לחשוב, ילדים יקרים, כי כל 'יהודי שינדלר' ליקקו דבש במחנהו.
כולנו סבלו מתת-תזונה, ושמינית לחם היתה מנת המזון העיקרית ליום. המגורים שסיפק לנו, בשלב ראשון, היו ערימות קש מפוזרות על הרצפה (בלי סדין ובלי כיסוי). הכינים התרבו במיליונים, וכל אחת בגודל של נמלה גדולה. בכל מקום שרצו כינים. לא היה בית מרחץ או מקום לצרכים אלמנטריים. במשך הזמן נבנו במקום מיטות תלת-קומות, כאשר מיטה ברוחב סטנדרטי שימשה לשניים. וכך, דוד שוּלֶם ואני ישנו ביחד, וכך גם האחרים. כל גוש מיטות בשלוש קומות היה מיועד לשש נפשות, כשלקומה ראשונה שמשה הרצפה. בינתיים נבנה גם בית מרחץ (אנטלאזונג) והמצב השתפר, וסוף-סוף התפטרנו מהכינים. בסידור העבודה חיפשתי אפשרות לא רק לעבוד, אלא גם להתפרנס. השתייכתי לקבוצה שהובילה למחנה, על הכתפיים, תפוחי אדמה כשהם נתונים בתוך ארגזים בנויים עם ידיות ופסים - "קרטופל קומנדו".
העבודה היתה קשה מאד (דוד שוּלֶם לא יכול היה לעמוד בזה מבחינה פיזית, ועבר לעבוד באולם המכבשים ליצור 'נשק'), אבל איפשרה ל'ארגן' תפוחי אדמה לשימוש פרטי. וכך היינו עושים: השרוולים וקצות המכנסיים היו קשורים בחבל, והרי לכם מחסן לאיסוף תפוחי-אדמה בכל יציאה עם הארגזים. כך, פחות או יותר, היינו מסודרים דוד שוּלֶם, אני ודודה פֶּרְלָה. גם כמה ידידים נהנו מן השלל, ותמיד זכרתי את ד"ר הילפשטיין, שהיה רופא המשפחה שלנו והיה ציוני דגול.
כל זה נמשך עד שפעם נתפסנו על חם. כל הקבוצה חוייבה ל'שחרר' את השרוולים - והתפוחים ... התפוחים ... העונש לא אחר לבוא. העמידו אותנו על יד השער ודחפו לתוך פינו תפוח-אדמה גדול, שבקושי נכנס לפה, ועליו שלט ובו כתוב "קרטופל דיב קומנדו" (קבוצת גונבי תפוחי-האדמה). עמדנו כך כמה שעות.
השחרור
יום השחרור. ביום 9.5.1945 נפתחו לרווחה שערי המחנה. שליטי המחנה, ס.ס. ליאפולד, ראש המחנה ואנשי האבטחה, הס.ס.-מאנים, ברחו על נפשם. גם שינדלר נסע מערבה, לא לפני שהצטייד במכתב שלנו. גדוד פרשים סובייטים פרצו למחנה ועשו 'חפלה'. איצ'ו שטרן פתח לרווחה את המחסנים, לשמחת כולם, ונערכה סעודה ומשתה כיד המלך (בהשוואה). המשחררים צועקים: צאו, צאו, תפשטו על כל הבתים, תעשו ותקחו כאוות נפשכם. ומרחוק נשמעים צלילי פעמוני הכנסיה.
ביום השחרור הייתי מאושפז במרפאה לניתוח קל באצבע (התאספה מוגלה בפנים), והיה צורך בהתערבות כירורגית. ד"ר לבקוביץ, כירורג במקצועו טיפל בי בשעה שנשמעו צלצולי הפעמונים. מבלי להבחין בנעשה הוא מיהר החוצה לחצר, וגם אני ברחתי מהטיפול.
בחצר התנהלה ישיבת אסירים-שופטים כבית משפט שדה. יו"ר היה קצין סובייטי, אשר הכריז על תחילת הדיון. מקום אחד ליד השולחן לא אוייש, סמל לכסא הכבוד של אבי העמים, לשמש הזורחת, לאב הרחמן והחנון הפורש כנפיו על כולנו, החבר סטלין (כך בערך תאר אותו הקצין הסובייטי, היו"ר, במשפט העם). נושא הדיון היה קאפו נאצי שהיה איתנו במחנה כאסיר (מסיבה שלא ידועה לי). גזר הדין היה קצר, עניני, וללא דיחוי - להביא אותו לתליה. אך ההצגה לא היתה מושלמת כי בינתיים כבר הרגו אותו. שינדלר הספיק, עוד לפני בריחתו, לפתוח את מחסן הנשק, וחילק נשק לעבדים-המשוחררים. בינתיים התיישבו כולם לסעודת 'מלכים', בין המכבשים והמכונות. כל בעלי הנשק רוקנו את התחמושת שבמחסניותיהם בנאצי, והביאו אותו מת על גבי מריצה לביצוע גזר הדין - לתליה.
החופש
אנחנו חופשיים. יצאנו לדרור.
איצ'ו שטרן, המחסנאי שלנו, חילק לכולם צידה לדרך וכמות מספקת של בד צמר לתפירת חליפות אישיות. מעין נדוניה לכל אחד. כל הרעבים פשטו על הבתים והדירות ונהנו מחופש הזלילה. "ושבעת".
תפסתי את הרכבת הראשונה, ובעודי לבוש ב'חליפת הפסים' הגעתי לקרקוב, לרחוב ווֹלְניצָה 10. הפגישה עם המציאות החדשה, והפולנים שהכרתי מזמן עבר היתה: מה? אדוני חי? איך זה קרה שאדוני חי? לדירתנו לא יכולתי להכנס, הדייר הפולני שהתגורר בה לא נתן לי רשות. שכרתי דירה ברחוב ווז'ישינסקה 7. במשך הזמן, טיפין, טיפין, הצטרפו אלי עוד בני משפחה. ראשון דוד שוּלֶם, ואחריו פֶּרְלָה, לושיה, בועז וליאון. באמצעות סעד שקיבלנו מבית המשפט הצלחנו להחזיר לנו את הבית ואת הרכוש, אבל לא את הדירה.
ובינתיים השתולל פוגרום בקרקוב, בקילצה ובנובי-טרג. הפולנים היכו ביהודים והרגו רבים (אחד מהם התגורר בווֹלְניצָה 5, מרחק כמה בתים מביתי). וכך נמשך הדבר עד שהזאנדרמיה הסובייטית והמליציה הפולנית החזירו את הסדר והשקט למקום. כדי לא להיות טרף לאספסוף הפולני, ולחכות עד יעבור זעם, התחבאנו, אני ודוד שוּלֶם, במרתף שברחוב וולניצה במשך יום שלם.
לאחר המלחמה
במהלך המאורעות הכרתי גם את בת זוגתי לחיים ארוכים. גם היא קרקובאית מקז'ימיז, שאת חינוכה מראשית דרכה קיבלה בגימנסיה העברית, אותו מוסד בו לקחתי "טרמפ" בכיתה השמינית לבגרות. אך באותם ימים רק קריצת עין זרקתי לעבר החתיכה הזו, מלאת חן וחיים, שבאותם ימים הסתובבה בחוגים אחרים. את זכות היוצרים לסיפור הרומן אני משאיר לאמא.
כאן בקרקוב, בכ"ו אלול תש"ז, נולדה בתנו לאה-מינדל, כשמות אמי ואמא של טונקה. בפולין היא נרשמה בשם "לידיה", ומאוחר יותר היא עיברתה את שמה ללילי, לחיים ארוכים.
בשנת 1949 החלטנו לעזוב את פולין. היו בידינו דרכונים כשרים פולניים, עם אשרות לוונצואלה, וגם אנשי היאס וג'וינט אשר פגשנו בדרכנו מוינה לפריס ניסו לפתות אותנו, ולשדלנו להגר לאוסטרליה או לאמריקה.
רציתי להכין את עתידנו הכלכלית בארץ החדשה, והחלטתי להשתלם בתעשיית שרשראות זהב. אני נסעתי לוינה לצורך ההשתלמות, וטונקה ולידושה נסעו לפריס, שם היינו אמורים להתאחד עם סיום הכשרתי. אולם, געגועי למשפחתי גברו, ויום אחד החלטתי לעזוב את וינה ואת ההכשרה, ולהתאחד עם משפחתי מוקדם מהמתוכנן.
התעכבנו כמה חודשים בפריס, ולאחר לבטים והרהורים על המשך דרכנו, שלחתי מכתב לאחי אברהם (המכתב כתוב עוד בשפה הפולנית), שעלה ארצה עוד בשנת 1934. תשובתו היתה חד משמעית: מספיק עבדתם בשדות זרים וצוענים של העולם הייתם. הגויים לא רוצים אתכם. ישראל היא ארצנו וגם מקלט לכל היהודים.
עזבנו את צרפת, ובשנת 1950 עלינו במרסיי על האוניה "נגבה" והפלגנו הביתה. עוד בלב ים חילקו פקידי הסוכנות היהודית תעודות עולה, הווה אומר תעודות זהות להתחדשות חיינו. הבירוקרטים המרובעים דאגו מיד לעברת את שמה הפרטי של טונקה מטוניה-אנטונינה לשם יונה. כל ציוניותם התבטאה בכך. לא עוד שם נוכרי בארץ. אבל מכאן ואילך בכל מקום נתקלנו במילה: סבלנות ... סבלנות. השיקום וההתאקלמות בארץ היו קשים מאד.
עם בואנו ארצה הבאתי אתי 6 מנורות מפולין, הרכוש בעצם היה הכסף ממנו היו עשויות המנורות. את המנורות הכין עבורי משה וולקן עוד בפולין, ולתוכן הוא יצק הרבה כסף כדי שיהיה לי רכוש לקחת לארץ ישראל. המנורות "עלו" איתנו ארצה באוניה "נגבה". מכל הרכוש שהבאנו אתנו ב"נגבה" נשארו עד היום שני כסאות קטנים, שרפרפים.
במחנה העליה אליו הגענו ישר מ"נגבה", היו שני האחים ויסברגר, קובה בעלה של חיושה, ואחיו לוּפֶּק שהיה מנהל המחנה. אמא נתנה ללוּפּק ויסברגר 5 מנורות כסף כדי שיאפשר לנו לצאת מהמחנה. את כל הרכוש שהיה לנו נתנו כדי לצאת משם. וכך נשארנו ללא אגורה למחיה. וכדי לקנות את הדירה במפדה אזרחי אספתי כסף מכל מקום, כי לא ידעתי שאפשר לקבל משכנתא. איש לא אמר, איש לא סייע".
לא כאן המקום ולא כאן הזמן לתאר לכם, ילדי ונכדי היקרים, את ה"חוויות" הקשות מהרגע שירדנו מסיפונה של "נגבה" בחיפה, והדרך שעברנו עד שהתאקלמנו. כל אדם עם פרק חייו, דור דור ודורשיו. ובעז"ה אספר גם על תקופה זו - התגשמות התיישבותנו בארץ ישראל.
