ביתו של הֶעשֶע לֶזֶר

הפרק הראשון ב”הגדה לבית לֶזֶר” נכתב על-ידי עוד בשנת 1963, לרגל יום הולדתי ה-50 שלי. כותרתו "סיפורים מהימים ההם, בבית סבא שלי, כפי ששמעתי מפי אבי", והוקרא על ידי בתי נעמי, בהיותה בת 11 שנים, בדירתנו הראשונה בישראל, בשיכון 'מפדה אזרחי' בחולון:

"ביתו של סבא העשע היה אחד הבתים הגדולים והידועים בעיר קרקוב, כמו שאומרים באיידיש "א נָגֵידִִיש ואָ אָדִִיש הוֹיְִז", במובן המקובל בזמן ההוא. כאשר סבא שלי היה מתיישב על יד השולחן, בימי שבת ומועד, הוא וכל פמלייתו אשר כללה את בני משפחה, אורחים ומוזמנים מבית הכנסת, היה מספרם מגיע ל-25 איש, ולפעמים אף יותר. אני מתארת לי את גודל ורוחב השולחן היום-יומי אשר סביבו התיישבו אבא שלי, הדודים והדודות, וכל המוזמנים, ואיזה עבודה זו היתה בשביל סבתא שלי, לו רק היתה צריכה לחלק בעצמה לכולם את הבשר, את הצ'ולנט והקִיגֵל של יום שבת.

תמונת השולחן הארוך, בראשו יושב סבי על כסא מיוחד, המיועד עבורו בלבד, ושלאף אחד מבני ביתו אסור לשבת עליו, לא תהיה שלימה אם לא נזכיר את דוד יחזקאל, אבא של חיושה, ואת בן-דוד אברם, אבא של מוניק הנקרא היום יָנֶק (נולינגר). הראשון היה בר-פלוגתא של אבא שלי בכל הנוגע להשקפות עולם בפוליטיקה, ואהב לעורר ויכוחים על נושאים פוליטיים. הוא, הדוד יחזקאל, אהד כל הקשור במשטר הקפיטליסטי, ושנא את הסוציאליסטים והקומוניסטים. אבא שלי אהד את כל הקשור בתנועה הפרוגרסיבית עד לקיצונית ביותר. על רקע זה היו מתווכחים תמיד, ובמיוחד בשבת, כיוון שהיה יותר זמן. אל נשכח כי הדוד יחזקאל היה בנקאי יהודי בזעיר-אנפין, ואולי בגלל זה היו השקפותיו רכושניות.

השני, בן-דוד אברם, היה היריב המסורתי של אבא שלי במשחק שח-מט. מידי יום ביומו היה בא לביתנו, כשהוא מביא איתו חבילה של שטרות לצורך עבודתו המקצועית, כתיבת ויזות לתשלום שטרות. כמובן שהיה שותה כוס תה, המשקה שלא מש מעולם מהשולחן, ואחרי כך התחילו במשחק השח-מט. בדרך כלל היה סבא שלי משחק, אך בזמן פנוי מלימודים היה אבא שלי אוהב להיות קִיבִּיצֵר או לשחק.

גם בליל שבת היה בן-דוד אברם מגיע. בערב זה היה דוד יחזקאל מקריא מאמרים מהעיתון האידי "הָיְנְט", שהיה עתון מקובל בבית סבא. הוא היה מתחיל תמיד ב-לייט אָרטיקְל, עובר למאמרים על עניני דיומא, ולבסוף לפנינים של קיפניס "פון אונְזֶר אָלְטֶן אויצָר". וכך, אט אט, היתה עוברת סעודת ליל שישי, בין אכילה, ניגון של זמירות, דיבורים והתפרקות מעול ששת ימי עבודה.

בסוף הסעודה היה סבא שלי מכבד את אחד מבני-הבית בברכת המזון. כולם היו נוטלים ידיים בקערה וכוס מיוחדת, והמכובד בברכת המזון היה מתחיל "רבותי מִיר וֶועלֶען בֵּנְשְטִין", וכולם היו עונים לו ומברכים על המזון. בזה היתה מסתיימת הסעודה.

לא כולם היו נשארים בבית עד סוף הסעודה. כאשר הסעודה היתה נמשכת ולא מסתיימת, ומועד הפגישה מתקרב ובא, היתה דודה אסתר קמה בעדינות, מסתלקת ועוזבת את השולחן, ובמקום לשמוע את צלילי הזמירות וברכת המזון, העדיפה לשמוע את צלילי הטנגו והוולס במקום אחר. וזאת לדעת שדודה אסתר הטיבה לרקוד, ובעיקר אהבה לרקוד וולסים. בזכותם גרפה פרסים ושבחים בכל הזדמנות.

אחרי ברכת המזון היה כל אחד חופשי לעשות כרצונו. זה לתנועת הנוער, זה להרצאה וזה לחבר'ה. לפעמים היו הולכים לדוד לָייבִּיש, אבא של יוסף השמן והנמוך (הכינוי נועד כדי להבחין בינו לבין יוסף הארוך, אח של אבא שלי שנספה בשואה עם כל משפחתו), או שהמשפחה היתה מתאספת אצל סבא שלי, ושוב בין אכילת אָרְבֵּס, שתיית מְיוּד (משקה עשוי מדבש) מתוצרת עצמית משובח וטוב, היה עובר יתר ליל השישי בעשיית שמח."

יום השבת בביתו של הֶעשֶע לזר
את הפרק השני, בו מתוארים חיי המשפחה בימי שבת, כתבתי וסיפרתי במסיבה משפחתית אצל אחי הבכור, הדוד רוֹמֶק, לרגל יום השנה השלושים לעלייתו ארצה ויום הולדתו השישים, בשנת 1966:

"ובכן, אחרי סעודת צהריים, ולאחר המנוחה (כמה שנאמר 'שינה בשבת תענוג') היה הדוד שמעון, שבתוקף תפקידו היה מעין מזכיר כללי של אבא, והאותיות הקטנות היו נהירות בפניו, משתלט על שלישית הבנים והיה בוחן אותם, כמקובל בימים ההם, בפרשת השבוע, במשנה וגמרא. תפקידו של דוד שמעון קורץ לא היה תפקיד קל, שכן כל אחד רצה להתחמק מהבוחן. אני העדפתי להיבחן אצל דוד יחזקאל, שגם הוא היה חריף ובקי בדברי קודש, או אצל הדוד לָיְיבִּיש, שלא היה עושה מזה טְרָסְק גדול, והיה נותן לבאים אליו ממתקים ודברים טובים "שִיבע-שויבְס". אחי בועז העדיף להסתלק לגמרי וללכת לתנועת בני-ציון, רוצה לומר בנות-ציון. אחי שלום היה משחד את דוד שמעון (שמֶעק), והיה הולך עם מנת צהרים ל"רֶקֶס" הכלב שהיה שומר על מחסן העצים של דוד שמעון ושותפו לָנְסֶר. לכלב זה היו מבשלים אוכל מיוחד. ובשבת שוּלֶם היה הולך ביחד עם שמֶעק קורץ להאכיל את הכלב, כששוּלֶם סוחב את הסיר, כמשרת. תמורת זה היתה לשוּלֶם "פרוטקציה", אחרי הטיש בשבת, היה שמֶעק בוחן את שוּלֶם.

אני קוטע כאן את רצף הסיפור של יום השבת כדי לספר אנקדוטה על התלמיד המהולל שוּלֶם לֶזֶר. שוּלֶם, שלא היה תלמיד טוב במיוחד ואהב כדורגל יותר מלימודים, היה מסתדר בדרך כלל עם שמֶעק. עד אשר פעם אחת, שלח סבא הֶעשֶע את שמֶעק לדבר עם הרבי על לימודיו של שוּלֶם בחדר. לרוע מזלו של שוּלֶם התקיים באותו יום ממש משחק כדורגל בין קבוצת מכבי לקבוצת גָרֲבָּרניָה, במגרש של ה"מכבי" ברחוב דיטלובסקה. באמצע השיעור של הרבי, התפלחו התלמידים אחד אחד לשרותים, אך במקום לחזור לשיעור בכיתה החליטו ללכת לצפות במשחק. כסף לכרטיס כניסה לא היה לאף אחד, אך הגדר שהקיפה את המגרש היתה עשויה עצים, ובעצים "עיניים" דרכם ניתן היה להציץ. שוּלֶם מצא לו "עין" נמוכה מספיק כדי לצפות במשחק. באותו זמן בדיוק ביקר שמֶעק אצל הרבי, כשהוא מתעניין, לפי מצוותו של הֶעשֶע, בהתקדמותו של שוּלֶם בלימודים. הרבי שלח לחפש את שוּלֶם, אך זה האחרון איננו. הרי עסוק היה בצפייה במשחק הכדורגל, כשהרוח החזקה גורמת לאדמומיות בעיניו. כשחזר שוּלֶם מהמשחק הביתה, עם עיניים אדומות מהרוח ומההתרגשות, תפס אותו הֶעשֶע, הכניסו לחדר השינה, ושם הורה לו להכין את ישבנו למכות. באמצעות חגורתו הרחבה החליט להרביץ תורה בשוּלֶם ואמר לו "כשאני שולח אותך לחדר לא הולכים לכדורגל".

וחזרה להווי יום השבת. בינתיים, בפינת חדר האוכל, על יד תנור החרסינה הגדול והגבוה המגיע כמעט עד התקרה, היתה אמי אוספת את הבנות וקוראת את פרשת השבוע באיידיש מתוך ספר "צֶענאה ורֶענאה". אחר כך היתה אומרת את התפילה "גֹאט פון אברם פון יצחק או פון יעקב..." ומתחילה בניגון "לוֹמִִיר אוֹנְהויבֶּן צוּ לויבֶן גֹאט...". התנור אשר שימש לחימום הבית, שימש גם למטרה נוספת. מעל לפתח התבערה היה תא מיוחד שהיה מיועד לחימום הצ'ולְנְט והקישְקֶע. בדרך כלל היו יהודי קרקוב שומרים על חום תבשילים אלה לכבוד השבת, בהכניסם אותם לבית המאפיה של הלחם מבעוד מועד, כבר ביום שישי. ביום שבת בצהריים היו מגיעים כדי לקבל את המעדן שלהם.

לא כך בבית אבא שלי. בבית זה היה מעמד מיוחד למשרתת הגויה, מָרִישְקָה. לכולנו, הבנים והבנות, היא זכורה מיום היוולדנו ועד לחיסול ביתנו והמעבר לגיטו. כל השנים גרה אתנו בכפיפה אחת, והיתה "הגוי של שבת". בין יתר תפקידיה היה לכבות את האור בחדרים בשבת, להביא דליים של גחלים מהמרתף לצורך חימום ובישול, ולטפל בצ'ולְנְט שהתחמם לו בתא מיוחד בתנור, פרי המצאתו של אבא, במקום ללכת למאפייה עם הסירים. תפקיד נוסף היה למָרישְקָה זו. בבית החרושת בווֹלְניצָה היינו מכינים משקה בּוֹרְשְט, ומאחסנים אותו במיכלים ענקיים. את המיכלים האלה היה על מָרישְקָה להעלות למעלה, כפי שהיתה מעלה את הפחם.

וזה המקום להזכיר שאנחנו שלושת הבנים, אני ואחי בועז ושולם, זוכרים לטובה גם את שדיה של שְפּרינְצָה, המיינקת שלנו. אמנו לאה לא יכולה היתה להניק את כולנו.

בשעה מאוחרת של אחר הצהרים היה אבא מתיישב על יד השולחן, ועורך את הסעודה השלישית. בסעודה זו אכלו מעט, דג מלוח עם פרוסת חלה היו המאכל העיקרי, אבל הרבו לשיר זמירות, את כל שירי המעלות, והיו מסיימים ב"אין כאלוקינו". האווירה הכללית בסעודת המנחה היתה אווירת קודש, והאפלולית עוד הגבירה אותה. רק כשנראו ברקיע השמיים שלושה כוכבים ראשונים, אות שיום השבת חלף ועבר, היו מדליקים את האור. אבא, במעמד כל בני המשפחה, היה מקדש "המבדיל בין קודש לחול" ומלווה את מלכת השבת לקול צלילי ניגון המבדיל. ולבסוף הברכה המסורתית "אָ גִיטע ווֹאך". כדי שהשבוע אכן יעבור בסימן של מזל טוב, הלכה למעשה, היו נוהגים למרוח את גבות העיניים ביין של הבדלה. באותו יין הרטיבו גם את הכיסים, כסגולה לפרנסה טובה וכל טוב.

אוסיף ואספר עוד סיפור אחד הקשור ליין לכבוד שבת. בדרך כלל היו היהודים מקדשים את השבת ביין ביתי, עשוי מצימוקים. אצלנו היה היין עשוי על טהרת ענבים ישראליים מיבוא, עליהם חלים כל דיני היין. וכאשר נפגע לפעמים הפרי, ידע היבואן כי עליו לשמור את הסחורה עבור אדון הֶעשֶע. פעם, בעת הכנת היין, נכנסה לחדר מָרישְקָה הגויה, וכך הפך היין פסול לשתיה כיין נסך. אבא הי"ד, ללא הרהור נוסף, שפך את כל מיכל הזכוכית המלא יין לקערה, וכך גם המיכל וגם הקערה נשברו. הרגלי בית יהודי דתי היו שמורים בביתנו, ועם זאת היה אבא ציוני מסור, ופלשתינה-א"י היתה, על פי אמונתו, מולדתו היחידה.

המשקה היום-יומי המקובל בביתנו היה משקה בשם "מְיוּד" עשוי דבש דבורים, שהיה מגיע לקרקוב מאיזור פולין הדרומית, על ידי פולני בשם בּוסְקופוֹנִיק. את המשקה הוא היה מביא בחביות גדולות, אותן אחסן בווֹלְניצָה 10. פעם נפלה חבית עצומה כזו, והתפרקה בשער הכניסה לבית - והדבש … הדבש … הדבש היה בשפע ובזול, וכך גם המְיוּד. ומסיפור לסיפור. בבית משפחת לֶזֶר היתה גם עז לחליבת החלב עבור אבא. פעם התיישבה העז מתחת לשולחן ואכלה את שמלתה של אמא. הצחוק היה גדול, אך התוצאה היתה שמלה אחת פרומה לאמא.

לימודים
אנו השתייכנו לתנועה הדתית-לאומית "המזרחי", ואת הלימודים בבית הספר התחלנו כבר בגיל חמש ב"חדר עברי", מיסודו של "מזרחי", שהיה סמוך לביתנו. "חדר עברי" על שום מה? היות ושם למדו כבר את החומש, תנ"ך וגמרא בשפה העברית, ואת השיעור היה מעביר בעל סמכא מלמד או מורה. על פי תוכנית הלימודים, היו לימודי קודש מעורבים בלימודים כלליים. בית ספר זה עורר סערה בין הדתיים, אשר היו רגילים לתוכנית הלימודים הקודמת של "חדר" בשפת האיידיש. "חדר" מסורתי זה התקיים בדירתו של הרבי, אשר בעזרת הבעהעלפער (עוזר המלמד) וקאנצ'יק (מקל בו איימו על התלמידים הסוררים) היה מלמד את הדרדקים, ומעורר אימה ומטיל משמעת באמצעות מלקות (פעקעל). "חדר עברי" היה מיסודה של תנועת מזרחי, ובמשך הזמן נפתח גם, על ידי תנועת המזרחי, בית ספר על-יסודי "תחכמוני".

את לימודי, כמו גם אחי הצעיר ממני ב-11 חודש – בועז, ובן הזקונים שולם, התחלתי ב"חדר עברי" ומשם המשכתי ב"תכמוני", שם למדתי עד סוף השביעית. באותה תקופה בית הספר "תכמוני" לא היה זכאי לבחון את תלמידיו בבחינת הבגרות הרשמית, וכך בכיתה השמינית עברתי ל"גימנסיה העברית", שהוקמה על ידי אנשי הציונות הכללית, בניהולו של הציוני הדגול ד"ר חיים הילפשטיין, שהיה גם רופא המשפחה שלנו (במחנה העבודה, מאוחר יותר, כאשר השתייכתי ל"קָארטוֹפֶעל קומנדו" שמתפקידו היה להביא תפוחי-אדמה למחנה, דאגתי להביא גם לד"ר הילפשטיין תפוחי אדמה שיוכל לפחות לאכול בשפע). ה"גימנסיה העברית" היתה מצוידת באישורים המתאימים מטעם משרד החינוך, ושם נבחנתי בבחינת הבגרות הרשמית.

כדי להגיע לבית הספר מהבית שברחוב ווֹלְניצָה, לצורך לימודי קודש לפני הצהריים ולימודי חול אחרי הצהריים, הייתי חייב לעבור לפחות ארבע פעמים ביום ברחוב בּוֹזֶ'עגוֹ ציָאוה (בתרגום: גופו של בן אל). ברחוב זה עמדה כנסיה גדולה, ועל פי המנהג הדתי העתיק, כל פעם בחולפי על פני הכנסיה היה עלי לומר את המשפט: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרום הוא", וכך ג' פעמים, ואת זאת ללוות ביריקה. עשיתי את המצווה עלי, אך לא בראוותנות.

ב"גימנסיה העברית" היה מקובל לבוש אחיד והמיוחד בו היה הכובע המרובע. ואני, התעוררה אצלי בעית כובעים: כבחור השייך לתנועת מזרחי מחוייב הייתי בכיסוי ראש מעיין מצחיה; על פי דרישתו של אבא וכמקובל בסנצ’ער שטיבל מחוייב הייתי לחבוש כובע רחב שוליים; ובבית הספר מחוייב הייתי בכובע המרובע. איך פותרים את בעיית מרובה הכובעים? ובכן, הפתרון שמצאתי היה: מווֹלְניצָה דרך רח' בּוֹזֶ'עגו צ'ָאלה ועד רחוב בזוזובָה השתמשתי בכיסוי הראש המקובל - מצחיה, אבל בילקוט היה תמיד הכובע המרובע ולסנצ’ער שְטיבֶל - כובע רחב שוליים.

Leserowa Woda Sodowa
ההגדה לבית לֶזֶר לא תהיה שלמה אם לא אתייחס לפרנסת המשפחה. העשע לזר היה בעל "בית חרושת" לסודה (כמו גם אחיו הבכור לייביש לזר שגר ברח' יוזפה 3, קרקוב). בית החרושת שאני זוכר שכן ברחוב וולניצה 10 ועיקר התוצרת של בית החרושת נמכרה בחנות המשפחה, ברחוב לוביץ' 2, בקרקוב, ליד תחנת הרכבת. בתחילה היה הקיוסק מבנה זמני מעץ, קטן מימדים, שעמד על אדמה השייכת לעיריה. עם השנים הורחב המבנה ונבנה מחדש, והמקום נרכש על ידי המשפחה. למשפחה היתה גם חנות ברח' זאיונינְצְקָה (ז'ביז' = חיה). ההכנסות ממכירת גזוז וסודה בקיוסק היו גדולות - בפי אלפי תושבי קרקוב הוא היה המקום מכונה "מכרה זהב", וזאת על שום ההיקף הגדול והעצום של מכירות גזוז וסודה לשתיה שהתגלגלו בו בכל יום.

בחנות עבדו שוּלֶם, פֶּרְלָה, לושה, אסתר ואני. בעצם כל בני המשפחה עבדו בחנות. בחורף היו מוכרים בעיקר פירות ושוקולד, ובקיץ פעלו במלוא המרץ מכונות הגלידה והסודה. כדי לעמוד בקצב של הביקוש, היינו פותחים את כל ארבעת הברזים, כמו ברזים של בירה, ולא מספיקים אפילו לסגור אותם עד סוף היום. היינו מזיזים את הכוסות מתחת לברזים, האחד מוזג את המיצים לכוס, מעין גזוז, והיתה לו טביעת עין מדוייקת לכמות המיץ שיש למזוג בכוס, והשני מערבב עם הסודה. בשעה ארבע אחרי הצהריים, כשאלפי התושבים היו חוזרים מהעבודה, היה הקיוסק מתמלא קהל רב, ואנשים עמדו בתור ארוך כדי לקנות סודה. מחיר הסודה היה כ-5 אגורות.

בימים הראשונים של המלחמה החנות עוד היתה פתוחה. יום אחד שוּלֶם נשלח לפתוח את החנות ברחוב לוביץ. בחנות עבדו שתי פולניות קְרִישְקָה ומָרִישְקָה. שעה אחרי שנפתחה החנות נכנס איש גסטפו עם שתי נשים. שאל את שוּלֶם אם הוא יהודי. תפס אותו בעניבה ונתן לו בעיטה בגב וזרק אותו מהחנות. כך לקחו לנו את החנות. עד אז לא עזבנו את החנות אפילו לדקה לשירותים. שוּלֶם עמד באמצע הרחוב כמה דקות ולא ידע מה לעשות. על יד החנות היה הוטל פולונְיָה, ולידו תחנת חשמלית מספר 1, בה נסענו הביתה.

שוּלֶם נסע הביתה ולא ידע איך להסביר לאבא שהוא עזב את החנות. בסופו של דבר סיפר לאבא שזרקו אותו מהחנות. אבא הלך לקהילת קרקוב, ושם כבר כולם היו צועקים ובוכים. אבא התלונן בפני הפקיד שישב בקומה השניה שלקחו את החנות. הפקיד אמר לאבא: הורגים אנשים ברחובות ואתה שלם. תגיד ברוך השם.

בימי השבעה על מותו של יעקב, סיפר יוסף בּוֹסָק את הסיפור הבא, כפי שהוא שמע אותו מפיו של יצחק צבי (הֶעשֶע) לֶזֶר: "הקיוסק של משפחת לֶזֶר היה ליד תחנת הרכבת, ושכן בתוך מבנה שצורתו כחצי גורן. ליד הקיוסק הזה היה עוד קיוסק אחד, שהיה בבעלותו של גוי. ב-6 לאוגוסט 1939, שחל ביום ראשון בשבוע, חגגו הפולנים את חג חיל הפרשים הפולני. לרגל החג הגיעו לקרקוב, ברכבת, אלפי פולנים מכל קצווי פולין. כמובן שהם היו צמאים מאד. הגוי, אשר מכר ביום רגיל בלון סודה אחד, הצטייד מבעוד מועד, והביא לקיוסק שלו 20 בלונים של סודה. הביקוש הרב לסודה הביא לכך שכבר בשעה 10 בבוקר התרוקנו בלוני הסודה של הגוי, ואילו אצל הלֶזֶרים העסקים נמשכים במלוא הקצב.

הסתבר כי כאשר ביקר יצחק צבי בארץ ישראל, באותה שנה, 1939, הוא ראה מכשיר המאפשר למלא גז במיכלים. את המכשיר הזה הוא הביא עמו לקרקוב, וכך אפשר היה להמשיך ולמכור סודה כל אותו יום. על פי עדותו של הֶעשֶע, הפדיון של אותו יום היה 2000 זלוטי, וזאת לזכור שכל כוס סודה עלתה 5 גרוש. כשהגרמנים החרימו את החנות הם החרימו ראשית לכל את המכשיר הממלא גז".

יצחק צבי הי"ד
אבי היה יהודי דתי, שומר מצוות קלה כחמורה, ויחד עם זאת היה איש סובלני וציוני גמור. תמיד אמר שליהודים אין עתיד בפולין. בביתנו, שברחוב ווֹלְניצָה 10 בקרקוב, בנינו סוכה עם גג מתקפל. במשך כל השנה שימשה הסוכה כחדר נוסף, בו הייתי ישן. בסוכות, הועלתה הסוכה על הגג והוקמה סוכה כשרה למהדרין. בשבת ובחג היה אבא לובש קפוטה ממשי, שטריימל מהודר, וטלית גדולה ורחבה עם קישוט מכסף, והולך עם שלושת הבנים, ינק, בועז ושוּלֶם, להתפלל בבית הכנסת "סנצ’ער שטיבל" (שטיבל של יוצאי נובה סונץ, עירו של סביו), אשר בפלאץ רִיבְּנֶה (כיכר הדגים). בסנצ’ער שטיבל התפלל גם היו"ר של כל המיעוטים בפולין, חבר הסיים הפולני י. סטֶמפֶל. שם היתה מקובלת ואהודה האימרה: "ד"ר הרצל, אוט גֶלוזט אָ פֶערצעל, איז געוורען אָ גיסרוחע - וקמה מזרחה".

לכבוד הגיענו לגיל בר המצווה, תפרו לי ולבועז בגדי משי (בֶּקישֶה), מעין מעיל ארוך עשוי כולו משי, כפי שאפשר לראות היום במאה שערים. להשלמת התלבושת הכינו לנו גם כובע שחור מתאים. בימי הקיץ לבשנו תלבושת זו בלכתנו לבית הכנסת "שארית בני אמונה", ואילו בימי החורף הקרים היינו לובשים מעיל חם מעל לבגדים המסורתיים. באותה תקופה לבשנו גם אנו קפוטות וכובע שחור רחב שוליים, ובדרכנו לתפילה היינו מתחרים בינינו, הבנים, מי יחזיק את "הטָאלֶעס" (הטלית) של אבא. לא היה תחום שבת בקרקוב, ולכן אבא לא יכול היה להחזיק את הטלית, ואנו הילדים היינו מתכבדים בתורות בנשיאת טליתו של אבא.

בסנצ’ער שטיבעל, אליו היינו אנו השלושה נילווים אליו בלית ברירה, היו חבריו שואלים אותו: "הֶעשֶע, מה אתה נוסע תמיד לא"י, לפושעים אלה שעובדים בשבתות, משקצים את האדמה, מתנהגים לא במוסריות". והוא היה עונה להם: "אני רואה יהודים כשרים, עובדי אדמה, עליזים, שמחים בחלקם, בונים את הארץ, ומקדשים בזה את שם שמים". הדיאלוג התנהל, כמובן, באיידיש. כשהיה נוסע אבי לפלשתינה היה מתגורר בכפר חסידים ומביא עמו, בחזרתו לפולין, זיתים ושמן זית. מצרכים שלא הכרנו קודם לכן, וריחם היה זר לנו. לארוחת ערב היה פורס פרוסת לחם, טובל אותה בשמן זית ואוכל מעט זיתים. ברבות הימים, כשביקרתי בסנצ’ער שטיבעל אחרי השחרור בשנת 1945, ראיתי שהמקום הפך לנגריה.

בשנת 1933, עם פטירתה של אמנו לאה ז"ל, כתבנו ספר תורה. כל אחד מבני המשפחה השתתף בכתיבתו, וכתב בידו מספר אותיות. יחודו של ספר התורה היה ב"עצי חיים" מיוחדים ומהודרים עשויים מכסף. אבא קנה בד קטיפה כחול, כחול היה לדעתו הצבע המתאים כי הוא היה ציוני, ובאמצע נרקם בצבע זהב מגן דוד. גם המסמרים שבהם השתמש אחי שוּלֶם היו בצבע זהב, כדי שיתאים. אבא רצה ספר תורה המכובד ביותר. בשנת 1933, באחד מביקוריו של אבא הי"ד בא"י-פלשתינה, הביא אבא את ספר התורה ארצה, ושיכנו בבית הכנסת בכפר חסידים. מאוחר יותר, עם עליית המשפחה כולה ארצה, לאחר השואה, הועבר ספר התורה מבית הכנסת שבכפר חסידים אל בית הכנסת הגדול בנתניה.

במהלך חייו ביקר אבא מספר פעמים בארץ-ישראל, החל משנת 1925 ועד יולי 1939. לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים הגיע אבא כדי להשתתף בטקס. תמונה מביקור זה תלויה עד היום באוניברסיטה העברית שבהר הצופים, ונמצאת גם באלבומי המשפחה. במשפחה מתהלך סיפור על כך שבשנת 1934 קנה אבא 100 דונם אדמה בפתח תקווה, אבל אחר כך העיסקה התבטלה כי מישהו אמר לו שהעיסקה לא טובה או שהאדמה נמכרה לשני קונים שונים, ואבא ויתר על זכותו. בשנות השלושים היה לאבא כבר דרכון של פלשתינה. ביולי 1939 חזר מפלשתינה לקרקוב, כדי לחסל את הרכוש הרב שהיה ברשות המשפחה, ולהעלות את כל בני המשפחה ארצה. לצערנו, מיד עם שובו לפולין פרצה מלחמת העולם השניה, וכך נמנעה עליית המשפחה ארצה.

עם פרוץ המלחמה, כשהתחילו הנאצים לתפוס יהודים ברחוב ולגלח את זקנם, גילח אבי את זקנו בעצמו, כדי להמלט מהחרפה. כשהועברו יהודי קרקוב לגיטו עבר גם אבי לגיטו, למרות שלא היו לו האישורים המתאימים. בלית ברירה ארגנו לו מקום מחבוא, בעליית הגג של אחד הבתים. בעליית גג זו הוא התחבא יחד עם אחותו פייגא ובעלה יחזקאל דיאמנט, ובנם הצעיר יוז'ו (ש"נתקע" בקרקוב בה ביקר בחופשתו מלימודי הרפואה באיטליה).

בפרק זה, על אבא הי"ד, אצטט גם מתוך הדברים שכתבתי ב"לקט חוויות ורשמים אישיים מתקופת השואה": "בחברה זו היתה דמותו של אבא הי"ד דמות מייצבת ומעודדת אחרים, מטיף לתקווה, מספר לכולם סיפורים על ארץ הקודש, על החלוצים, קיבוצים, סגנון ומוסר עבודה. אצלו כל מה שהיה קשור בארץ ישראל היה צבוע בצבעי וורוד. אבל גם האמונה בצידוק הדין הקלה עליו ועל האחרים. בין הפמליה שהתאספה בביתן זה היה הוא אחד החרוצים בעבודת התיקון של מכונות התפירה. שוב ושוב היה חוזר בקול על אותו פזמון של צידוק הדין, או מזמזם לעצמו ואוסף את הקהל ומרים את המורל שלהם. וכך שרו "גאט וויסט ואס ער טיט בעתינם שטראפט ער קיינעם נישט - גוטיניו דיין משפט איז גערעכט, גוטיניו דיין משפט איז גערכט" וכך הלאה. עד היום אני שומע הדים של אותם צלילים.

הנסתרות לד' אלקוינו הנגלה לנו ולבנינו? אבא לא עשה עוולה לאיש. בעל אמונה, אבל לא פאנטי, מתבלל בין חסידי סאנץ, אך חסיד של רב לא היה, והיה מקובל בין החסידים. מדבר בשבח הציונות, באווירה שבה הציונות היתה פסולה. עוד בשנת 1925 בא לארץ, לפתיחת האוניברסיטה בהר הצופים, והשאיר את כל המשפחה לסדר פסח בבית ("רק" תשעה ילדים היינו בבית). נגיף הציונות דבק בו. ארבע פעמים נסע ארצה, ואך שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה חזר לפולין מארץ-ישראל, כאזרח פלשתינה-א"י, כדי למכור ולחסל את כל הרכוש. המלחמה שיבשה את תוכניותיו.

באחת הסלקציות שהתקיימו באֶפֶל פְּלָאץ בפְּלָשוֹב, בחודש מאי של שנת 1944, נפסל אבא והובל לשורה שאנשיה הועלו לקרונות הרכבת בדרך לאשוויץ. באותו משלוח היו גם אבא של טונקה, ליפא אלכסנדר, ואבא של חיושה, הדוד יחזקאל. בוודאי היה בפיו הפזמון על צידוק הדין כאשר עלה בתא הגזים השמיימה.