לזכור ולא לשכוח

רשימותי אלה אינן מבוססות על תגליות שמקורן במחקר על תולדות השואה האחרונה. שואות, פורענויות, גלויות והשמד הם חלק בלתי נפרד מתולדות עם ישראל, כשם שפרקי תקומה, גבורה, גאולה וחירות שזורים לאורך כל ההיסטוריה שלנו, מיום היותנו לעם. על כן, כשאני מספר בדפים אלה את חוויותינו מ'הזמנים ההם', אני עושה זאת מתוך אמונה ותחושה שמצווה עלינו לספר, כדי לזכור ולא לשכוח, ולהעמיד יד ושם לכל יקירינו וקרובינו שהושמדו בשואה ו"כל המרבה לספר הרי זה משובח".

מתוך עיון בתולדות חגי ישראל שנשתמרו עד היום, מסתבר כי חלק מהחגים אותם אנו חוגגים מבוססים על אסונות אשר קרו לאבותינו, וניסים ונפלאות שבעזרתם ניצלו. זה הוא הדין לגבי פסח, סוכות, חנוכה ופורים. גם יום העצמאות, שאינו חג דתי, נחגג על פי אותו דגם - מיום זיכרון וסיפורי גבורה על חללי המלחמות, עוברים ליום שמחה ומשתה, יום שכולו טוב.בסיפורי הגדת פסח מסופר על קבוצת יהודים רבי אליעזר, רבי יהושע ואחרים, שהיו מספרים ומתפלמסים על היגון ועבודת הפרך של אבותינו. אך האם רק על התלאות וספירת הזכרים שהוטבעו ביאור במשך ארבע מאות שנה עבר עליהם הלילה? על פי הסיפור בהגדה הם היו מסובין סביב שולחן עמוס כל טוב, ומספרים על דא ועל הא, כשהם מתעכבים במיוחד על הנסים והנפלאות שאירעו, ועל גבורת הלוחמים הנועזים. הודות לכל אלה הפכו העבדות לחרות, השעבוד לגאולה, והיגון לשמחה. ואם אלה דברי ימינו, יש להמשיך במסורת ובמורשת שלנו, ולהתייחס לשואה האחרונה לא רק מתוך ראיית גיא-ההריגה ותוצאותיו המחרידות, אלא יש להמשיך באותו דפוס סיפור, ולספר גם על הנסים והנפלאות שקרו לנו בזמן ההוא.

נטייתו הטבעית של האדם היא לסלוד מהיגון, האבל והזוועות, ואת הטרגדיות שבחייו הוא מגוון ב'מזל הטוב' שהיה מנת חלקו. לכן, כאשר אנו מצווים לזכור ולא לשכוח את ימי השואה, לא ניתן להחדיר את הזוועה לתודעה הלאומית באמצעות סרט דוקומנטרי, ואין די באמירת קדיש בציבור או בשירו של מרדכי גבירטיג "עיירה בוערת". יש הכרח לשלב באותו יום זיכרון את הסיפורים והחוויות האישיות שהם בגדר "הנסים, האותות והמופתים"; איך, כיצד ובאיזה נסיבות ניצלנו אנחנו, אותם בודדים ששרדו מאותו גיהינום.

ועוד, השואה והשלכותיה עדיין טריים ושגורים אצלנו, עד לאחרון ניצולי השואה. עם הזמן הולך הזיכרון ודוהה, ואולי עוד דור אחד וישכחו? ואז מה הלאה?


קשר השתיקה שלנו
גם לבנות שלנו, שהן דור שני לשואה, יועיל הדבר לדעת, שכן הן גדלו בעצם בתקופה ובסביבה שחוליה חשובה בחיי המשפחה היתה חסרה להם - תפקידם ומקומם של סבא וסבתא במשפחה. כי מה נתן להם הטקס השנתי בבית הספר ביום השואה, דקלום של אחד הילדים או הרצאה של מורה? לעומת העובדה שהן גדלו באווירה שבה אין סבים כחלק מהמשפחה. בבית הן לא שמעו דבר, והיו רחוקות מכל ההתרחשויות של עבר הוריהן בתקופת השואה, מעין טאבו מקודש של קשר של שתיקה. לפי השקפתנו, באותם ימים, היה בכך כדי לפגוע בהם ולא רצינו להפריע לגידול הטבעי של הילדים. בהכללה, אלה היו הנורמות של משפחות ניצולי השואה.

קשר השתיקה בינינו ובין ילדינו העיק מאד, במיוחד כבד היה החשש של טונקה כי הדיבור עלול להחיות מחדש כאבים שנמוגו, לפתוח פצעים שהגלידו, וכי סיפורי האימה עלולים להפריע להתפתחות הטבעית של הילדים. המעט שקיבלו לעומת הרצון הכביר שלנו להקדיש להם. חששנו כיצד יגיבו הילדים מבחינה פסיכולוגית. ולכן המסקנה היתה כי מוטב להסתיר את העבר מידיעתם, ולהתמקד בניסיון לשקם את חיינו. לחיות את ההווה ולא לתת ביטוי למאורעות הקשים בהם התנסינו בעבר.

ארבעים שנה חלפו מאותה טראומה, ובין ניצולי השואה בשלה התודעה והיכולת לחשוף את חוויות העבר. את הצלקות האישיות והפצעים הנפשיים שומרים לעצמנו - וחיים עמם. כל אחד שיקם את חייו כמיטב יכולתו. גם אנו.

חיי משפחת לזר בעיר קרקוב

(מתוך עבודת שורשים של גאיה הבר "מסעו של אדם אחד", עמ' 59-53, על פי תעוד בעל פה מפיו של יעקב לזר כפי שנמסר על ידו לדלית חבר, במסגרת האוניברסיטה העברית)

הקהילה היהודית בקרקוב היתה קהילה גדולה ומפוארת, והיתה מרכז לחיי דת ותרבות של יהדות פולין. משפחת לזר חיה בקרקוב. שם, ברחוב וולניצה מספר 10 שבמרכז השכונה עמד ביתה, ובחצרו בית החרושת לגזוז, סודה ובירה. סניף של בית החרושת וחנות מכר נוספת מוקמו ברחוב לוביץ' מס' 2.

משפחת לזר היתה משפחה יהודית, דתית-מסורתית מבוססת, שניהלה אורח חיים ברמה שמעל הממוצע באותם ימים. בבית היו רדיו וטלפון ושאר שכלולים. בדירת המשפחה, שתפסה קומה שלמה בבית, גרו כחמש עשרה נפש: הסב, ההורים, תשעת הילדים: רבקה, יוסף, אברהם, פרלה-פנינה, אתר, לושיה-שרה, יעקב, בועז ושלום, ואנשי משק הבית. הסב, אביו של יצחק צבי, זכה לכבוד רב מכל בני המשפחה. בבית בן חמשת החדרים קיבל חדר משלו עם חדר נוחיות צמוד. כל שאר הדיירים בבית הצטופפו בחדרים הנותרים.

האב, יצחק צבי, אשר כונה הֶעשֶע, היה יהודי דתי שנהג להתפלל בבית כנסת של חסידי סאנץ בככר אסתר. הוא היה ציוני מאד, ואף נסע לארץ ישראל חמש פעמים, למרות שציונות לא היתה מקובלת אז בחוגו. בביתו ובקיהלתו זכה העשע לכבוד רב, והרבה לתמוך כלכלית בקהילתו.

ככלל שררה בבית מסגרת חופשית, יחסית לאותם ימים, שבה כל אחד עשה כרצונו במסגרת כבוד להורים, שזה היה הדבר החשוב ביותר. ילדיו היו רצים ורבים על הזכות לקשור את שרוכי נעליו, ולא מפחד מפניו, אלא מתוך כבוד והבנה שלהורים מגיע הכל, קודם כל. האב לא היה צריך לעבוד בבית החרושת, הוא היה נותן את הטון וילדיו ראו זאת מחובתם לבוא ולעזור ככל שיכלו. כך למשל, היה יעקב מנצל את ההפסקה בת השעתיים מבית הספר כדי להכנס לבית החרושת, לעזור בכל הדרוש.

האם לאה היתה כ"מלכה" בביתה. היא לא עבדה כי לא היה בכך צורך. היתה לה טבחית וכובסת ומשרתת, והילדים שיטפלו זה בזה. בין ההורים תמיד היתה הסכמה מלאה, בכל דבר.

שבתות בבית משפחת לזר היו אירוע מיוחד. סביב השולחן התאספו כעשרים איש, בני משפחה, עובדים ואורחים שהביא האב. התפקיד היחיד השמור לאם היה חלוקת הבשר ליושבי השולחן.

יעקב נולד בשנת 1913. ילד שביעי במשפחתו. בגיל ארבע נשלח ללמוד בחדר, כמו כל דרדקי הקהילה. בתחילה הלך לחדר שהתקיים בביתו של הרבי, שם היה הרבי מטיל פחד ומשמעת בעזרת מקלו. להמשך לימודיו נשלח לחדר העברי שאותו יסדה תנועת "מזרחי", ושם למדו את התנ"ך, החומש והגמרא בעברית. את לימודיו המשיך בבית הספר "תחכמוני", גם הוא מיסודה של תנועת "המזרחי". העקרון של תנועת "המזרחי" היה לימודי דת בבוקר ולימודי חול אחר הצהריים. בבית ספר "תחכמוני" למד עד הכתה השביעית, וזאת משום שבאותם ימים טרם זכה בית הספר "תחכמוני" להרשאה להגיש את מסיימיו לבחינות בגרות. בהיותו בן 17 עבר יעקב ללמוד בגימנסיה העברית, ושם סיים את לימודיו התיכוניים. את לימודיו המשיך באוניברסיטה בקרקוב, בלימודי אגרונומיה, בהתאם להשקפת אביו שעל הבנים ללמוד מקצוע שיהיה להם לעזר בארץ ישראל.

בילדותו היה יעקב ילד ביישן ומסוג, שהעדיף את חברת הספרים. הוא הרבה לקרוא ספרות מהפכנית משל אנגלס ומרקס, אותה היה שואל מספריית הפועלים. כילד, היה יעקב ילד ממושמע ולא מפונק. בשל השקפותיו, שהיו שמאלניות יותר מאלה של אביו, נגרר עמו לוויכוחים לעיתים קרובות, ויכוחים שבהם לכל אחד היתה זכות להתבטא ולהביע את דעתו.

עיקר טענתו של האב נגד בנו יעקב היתה שעליו לא רק לדבר, אלא גם לעשות. הוא טען כנגדו שיפסיק רק לדבר על אחדות ושוויות, ולהטיף את תורתו של מרקס, ויתחיל גם במעשים. למשל, שיקח את אחד מזוגות המכנסיים שלו ויתן אותם לאחד העובדים, כדי שיהיה שיוויון. האב דרש מבנו להוכיח את אמונתו.

בשל דעותיו הסוציאליסטיות אירגן יעקב, יחד עם אחד העובדים במפעל, שגם הוא דבק בדעות דומות, את כל הפועלים בבית החרושת של אביו, לשביתה בתביעה להעלאת שכר. השניים ארגנו את הפועלים ומנעו את חלוקת הסחורה מהמפעל. לאחר משא ומתן הסתיימה השביתה בנצחונם של הפועלים, אשר קבלו העלאת שכר. בעקבות שביתה זו נאלצו כל בתי החרושת בסביבה להעלות את השכר לפועלים. יעקב הוכיח את אמונתו.

למרות כל חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין האב לבנו יעקב, סמך האב על הבן, ובהעדרויותיו הרבות מהבית ומבית החרושת, בשל נסיעותיו לארץ ישראל ולחו"ל, היה יעקב מופקד על הקופה ועל ניהול משק הבית.

בשנת 1933 נפטרה האם באופן פתאומי, כתוצאה משיתוק מוחין בו חלתה. מרגע שחלתה לא שבה יותר להכרתה, ולאחר סבל שנמשך מספר ימים, נפטרה.

יעקב היה אז כבן 20 שנה, והיתה זו לו תקופה קשה ביותר. האויירה הכללית בבית היתה לא נעימה. האחים הגדולים יותר התחתנו ועזבו את הבית, אברהם ואשתו עלו זה מכבר לארץ ישראל, וכן גם רבקה אחותו ובעלה. האב שקע בעצמו, ויעקב נאלץ להפסיק את לימודיו באוניברסיטה.


מתכננים לעלות לארץ ישראל

הציונות היתה חלק אינטגרלי מהחיים בבית לזר, וזאת למרות שבאותה תקופה ציונות לא היתה פופולרית במיוחד. האב, יצחק צבי, היה יהודי דתי, אך לא פאנטי באמונתו. הוא נהג להתפלל עם חסידי סאנץ, אך לא היה חסיד של הרב, ולכן היה בגדר הנסבל בין החסידים. הוא היה ציוני נלהב באווירה שבה ציונות היתה פסולה. נגיף הציונות דבק בו, וסיפוריו על ארץ ישראל תמיד היו צבועים באור ורוד. בכל הזדמנות שבה היה לו קהל מאזינים היה מספר על ארץ הקודש, החלוצים, הקיבוצים ומוסר העבודה בישראל. בכל הזדמנות נהג להסביר למתענינים בנסיעותיו התכופות לפלשתינה כי למרות שמקובל לחזוב כי בארץ ישראל יושבים כופרים, המחללים את השבת, הרי התמונה שהוא רואה לנגד עיניו היא אחרת. הוא רואה יהודים צדיקים, כשרים, עובדי אדמה, עליזים, שמחים בחלקם, שאחווה שוררת ביניהם. בונים את הארץ ומקדשים שם שמיים. כך היה משתיק את המתנגדים לציונותו.

באחת הפעמים שנסע האב לפלשתינה, ביקש יעקב, לאחר שסיים את בחינות הבגרות, כי יורשה לו להצטרף אל אביו בנסיעתו לישראל. הוא רצה לנסוע למקום האקזוטי עליו שמע כה רבות, ולראות את הגמלים ואת המדבר. האב סירב, והשיב לו "אם אתה רוצה לראות את ישראל, כל שעליך לעשות הוא לעצום את העיניים ולחלום". ויעקב ציית.

חמש פעמים נסע יצחק צבי, העשע, לארץ-ישראל. בפעם הראשונה נסע בשנת 1925, לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. למרות שהימים היו ימי חג הפסח, נטש את משפחתו לימי החג, כי היתה לו שליחות. באותו ביקור גם קנה חלקת אדמה גדולה בישראל, ליד חדרה. גודל שטח האדמה נקבע על פי זריקת אבן ונמתח למרחק רב. אולם מאוחר יותר התברר כי עסקת המכר היתה מעשה רמאות, ולא היה מסמך חתום שהוכיח אחרת.

בשנת 1939 הגיע יצחק צבי בפעם האחרונה לפלשתינה-א"י, כשבכוונתו לממש את שאיפותיו ולהשתקע, הוא וכל בני משפחתו, בישראל. לצורך זה דאג להיות אזרח פלשתינה, ושבועות מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה חזר לפולין כדי למכור ולחסל את כל הרכוש. אך המלחמה שיבשה את כל תוכניותיו.

בין הביקור הראשון לאחרון, ביקר יצחק צבי עוד שלוש פעמים בארץ-ישראל, בשנים 1934, 1936 ו-1937. באחד מביקוריו הביא עמו לישראל ספר תורה, ספר שנכתב על ידי כל בני המשפחה, להנצחת שמה של האם שנפטרה ב-1933. ספר תורה זה שכן שנים רבות בבית הכנסת שבכפר חסידים, עד אשר בני המשפחה שעלו ארצה, והתיישבו בעיר נתניה, העבירו אותו למקום קבע, לבית הכנסת הגדול בנתניה.

תמליל ראיון של יעקב לזר

תמליל ראיון של יעקב לזר
ל"קרן שפילברג"


יעקב זה השם שניתן לי בלידתי, והוא לא שונה אף פעם. השם הוא על שמו של יעקב אבינו, ובפולנית קראו לי יָאנֶעק. נולדתי ב-25.2.1913, ועוד מעט אני בן 83. נולדתי בקרקוב פולין. למען הדיוק יש לומר כי גם אני וגם אשתי ילידי אימפריה האוסטרו-הונגרית, בה שלט באותם ימים הקיסר פרנץ-יוזף, שכן פולין נוסדה רק בסוף 1918.

בקרקוב, היה לנו בית חרושת לגזוז, לסודה ולגלידה, ואני הייתי ילד טוב, והמשכתי בלימודים אחרי החדר. עד שנת 1934 הייתי חייב ללמוד, ואז הפסקתי כי התנאים לא אפשרו. האח נסע לארץ ישראל, וכל כובד הפרנסה נפל עלי. אבא, היה לו ג'וק ציוני, ורצה לבוא לארץ ישראל. עוד בשנת 1925 עזב את הבית, 9 ילדים היינו ליד השולחן, ובערב פסח נסע לישראל לפתיחת האוניברסיטה בירושלים. אבא היה ציוני. היינו משפחה דתית מאד. אבא ואנחנו, שלושת האחים, לא כך היינו נראים. היינו מתפללים בסָנדֶר שְטִיבֶּל בפְּלָאץ רִיבֶּנֶה. זה היה שְטִיבֶּל מאד מקובל ומאד חסידי.

אבא היה יוצא דופן בבית הכנסת, נטע זר אצל החסידים, כי החסידים היו נגד הציונות. תמיד שאלו אותו: "הֶשֶק (זה שמו באיידיש, במקום יצחק צבי) מה אתה נוסע שם לגויים שמחללים את השבת ועובדים בשבת, והוא היה עונה: "אני אמנם נוסע לארץ הקודש, אבל אני רואה שם יהודים שומרי מצוות, המקדשים את ה' בעבודתם. יש לכם חישובים פסולים". וכך הכל היה לפי המסורת של השפה האידית.

אנחנו דיברנו בבית באידיש או בפולנית, אבל לא בעברית. זו לא היתה שפת דיבור, רק שפת תפילה. אבל נגיף הציונות היה אצל אבא שלי בדם. הוא נסע לארץ ישראל וחזר מספר פעמים, החל משנת 1925. בשנת 1934 עלו ארצה אח ואחות שלי, ואנחנו, שבעה אחים, נשארנו בפולין. התנאים בגולה לא היו טובים, ואבא רצה לעלות לישראל כחלוצים, ולא כעשירים. העשירים היו מי ששילמו 1000 לירות שטרלינג. אחי אברהם קיבל אישור מהסוכנות לעלות ארצה. כדי שלא "לבזבז" אישור על אדם אחד, רצו "כאילו" לחתן אותו עם אשה. הוא לא הסכים, והחליט לחפש אשה, להתחתן איתה, וכך היה.

הפולנים היו תמיד אנטישמיים, והאווירה היתה של אנטישמיות. כשחזרתי ב-1945 חזרה לקרקוב, ראו אותי כאילו באתי מאיזה כוכב: "אתה עוד חי?". בכל מקום ובכל פינה היתה אנטישמיות. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון. אנחנו המשכנו את החיים בגולה, עם מחשבה על ארץ ישראל הנבנית.

ב-1939 היו כבר סימנים בולטים של מלחמה באופק. אבא, שהיה אזרח של א"י-פלשתינה, היתה לו אזרחות ופספורט ארץ-ישראלי, חזר מפלשתינה ביוני 1939 כדי לחסל את כל הרכוש בפולין ולעלות ארצה. לצערנו, התוכנית הזו לא צלחה בגלל היטלר. הוא נשאר בפולין והושמד באושוויץ.

ב-6.9.1939 נכנסו הגרמנים לקרקוב ואז התחילו הגזירות. התחילו לחייב לענוד על השרוול את סימן ההיכר של פס לבן עם מגן דוד בצבע תכלת. זה היה מיד בהתחלה. מידי יום היו גזירות חדשות. היו גזירות להעברת הרכוש ועוד. ומי שלא ציית - היה פסק דין אחד - מיתה. אנחנו המשכנו בחיים בקרקוב כמעט כרגיל, עד הגיטו.

כשמינו את היודֶען-רָאט (הם היו יהודים שעזרו לגרמנים לחסל יהודים), אני לא הכרתי את האנשים שהיו ביודען-ראט. אני המשכתי את עבודתי היום יומית. כשהגיטו הוקם בקרקוב, בצד השני של הויסלה, ברובע פודְגוז'ה, היה לי סידור עבודה והיה לי היתר לעבור לווֹלְניצָה 10, המקום בו גרנו, והמקום בו היה בית החרושת שלנו. כל זה עד שנסגרה גם האופציה הזו ונשארתי בגיטו.

ב-1940 היה צו לגרש את היהודים מקרקוב. אנחנו הצלחנו להישאר בקרקוב כי אני קיבלתי מהיודען-ראט אישור עבודה ואישור למגורים בגיטו שעמד להיבנות. האישור לא כלל את כל המשפחה, רק אותי. המשפחה היתה צריכה לצאת מקרקוב, והם לקחו דירה אצל איזה גוי ליד קרקוב, ושם חשבו לגור עד "יעבור זעם". אחר כך הם חזרו להתגורר בקרקוב, במחתרת.

המגורים שלי בגיטו קרקוב היו מאד עלובים. קצת הצלחתי "לשפץ": קצת תקרה וקצת חשמל, אבל לא היה חלון. גרתי בפְּלָאץ זָגוֹדי 16. גרנו שם אני ועוד שני אנשים. אחד מהם בא אלי ואמר לי לעזוב את הבית, כי אחותו צריכה לבוא להתגורר והוא רוצה לשכן אותה שם, ואם אסרב - הוא ידאג שאני אהיה ברשימה לאושוויץ.

כשחזרתי מהעבודה מצאתי את הכל זרוק בחצר, והייתי צריך לחפש לעצמי מקום מגורים חדש. מצאתי מקום אחר, יותר גרוע מהחדר הקודם. שם גרתי בהתחלה לבד, אבל מאוחר יותר הצטרף אלי אחי (שהיה גר קודם בוולדוחצ'ה, עד שחיסלו שם את היהודים), ואח"כ הצטרפה אחותי. אחותי עבדה בבית חולים בקרקוב, אבל מכיוון שהבן שלה היה חולה, והיא היתה אחות, היא עברה להתגורר איתו בתוך הגיטו. בדירה הראשונה שגרתי בה בגיטו, בפְּלָאץ זָגוֹדי 16, גרה איתי חברה שלי רֶנָה מָיְיזְלֶס, שהיתה מיועדת להיות אשתי. היא למדה בבית הספר יחד עם לולה ובָּשָה גבירטיג, הבנות של הסופר האיידי הידוע. מכיוון שלא היה להן מקום מגורים אחר, הצעתי להן לבוא לגור יחד איתי בדירה העלובה.

הייתי צריך להתפרנס. את העבודה בבית החרושת לסודה לא יכולנו להמשיך, כי היה צריך אמצעי תחבורה לחלק את הסודה בכל האיזור. אז עברנו לעבוד במילוי בקבוקים קטנים בתמציות לאפיה ולעוגות. על הבקבוקים היה רשום השם "קְרָקובְיָנְקָה", ואני החלפתי את התוויות וקראתי לתמציות "גְבְיֶיזְדָה" (כוכב). כולן עבדו אתי וישנו שם. אני הייתי מביא את החומרים, הן היו ממלאות, ואני הייתי משווק את הסחורה תחת השם גְבְיֶיזְדָה. רק לי היתה אפשרות לצאת מה, עם האישור. כל זאת היה עד לתקופה מסוימת, שלאחריה סגרו את הגיטו לגמרי.

את החדר הקטן והעלוב סידרתי כאילו היה "קוטג'", על ידי שימוש בארונות שהעברתי לחדר ועליהם שמתי קרשים, כאילו היתה זו קומה שניה. בחזית מתחתי וילון עבה, כך שהנשים היו לבד. שתי בנות גבירטיג ישנו למעלה בפרטיות, ואני ואחי ישנו למטה. הכל אפשרי אם רוצים, ואם לא רוצים - הרי גם בוילה אי אפשר לגור.

היות ויכולתי לצאת מה ועבדתי גם מחוץ לגיטו, יכולתי להשיג אוכל גם מבחוץ, והסדרתי. כשמישהו היה חולה היה חדר לטיפול רפואי ראשוני ושם היו מקבלים טיפול. אם היתה בעיה יותר רצינית - אז "שלח לחמך על פני המים". לא היו תרופות ולא שום דבר.

ביום מהימים נתנה פקודה שכולם חייבים להתאסף ליד המקום, בוונְגָרְסְקָה, שם נתנו אישורי כניסה ויציאה. גם אני הייתי חייב לבוא לשם כי לא היתה יכולת לצאת. ה-ס.ס סגרו את כל היציאות של הגיטו. הגיטו היה מסודר כך שכל השטח היה מגודר בחומות מסודרות, ויש לי תמונה של "הוונבצירג" (שטח מגורים יהודי). היו כניסות ויציאות, ובוטקה של זקיף שהיה שומר שלא יצאו ולא יכנסו. את עמדת הזקיף איישו יהודים יחד עם גרמנים.

הייתי צריך להתייצב במקום, היה זה כמדומני בתחילת 1943. לפני כן היו הרבה אקציות. המצב אף פעם לא היה סטטי. היו שמועות על גורל היהודים, שמכניסים את היהודים ליער והרכבות חוזרות ריקות. היו הרבה שמועות. ניסינו לקבל מידע ואינפורמציה, אבל הרבה לא היה לנו מה לעשות. רק לנסות להמשיך. הגזירות המשיכו, והגירושים היו מעשה יום יומי, משפחות הופרדו באכזריות, וחטפו יהודים ל"מולטוך" (זה היה מקום כלא של אסירים כלליים). לשם היו מביאים את היהודים ואחר כך היו שורפים אותם על ההר שנקרא נובה גורְקָה. היו מערימים אותם אחד על השני, שופכים עליהם נפט ובנזין ומעלים אותם באש.

כל התקופה היה לי קשר עם אבא שלי, שלא היה איתי. יכולים לספר סיפור זוועתי, אבל אפשר גם לראות מה אתה, כבן אדם, ראית בתוך הזוועה. כאשר נפסלתי מלהיות יהודי שרשאי לצאת לעיר, בגלל המקצוע (צריך להסביר שכל השיפוט היה לפי מקצוע, כ"סודָה וָוסֶר מָן" לא הייתי נחוץ, ובעצם זה כאילו אני פסול מלחיות), ריכזו אותנו במקום שנקרא ככר אוֹפְּטִימָה, על שם בית חרושת אוֹפְּטִימָה לשוקולד, יחד עם עוד אלפי יהודים. יושבים שם מהבוקר, אסור לנוע, עם הידיים על הראש. אחרי שעות של ישיבה, פתאום אחותי לושה, שעבדה בבית חולים, הגיעה גם היא למקום. למרות שהיתה בחלוק לבן, לא עזר לה שום דבר, והיא התיישבה. חשבנו מה לעשות, כי המשך הדרך כבר היה ידוע - רכבות סגורות, דחוסות, עם חלון קטן.

בסופו של דבר התקבלה פקודה ליישר את השורות וללכת בשיירה עד פְּלָשוֹב, הליכה של שעתיים. שם העלו את האנשים על רכבות. אני ישבתי שם עם אחותי, מחכים לנס. פתאום בא לי רעיון. בידה של אחותי היה חלוק לבן, אותו לקחה מבית החולים כאשר הוציאו אותה משם. כדי שאנשים לא ידעו מה קורה חילקו להם מים וסנדוויצים. אני הסתרתי את אחותי, כדי שתוכל ללבוש את החלוק. היה שם דלי עם מים, ואמרתי לה לקחת את הדלי ולהתחיל לחלק מים, כאילו היא שייכת לצוות. שמחתי שלפחות לה יש סיכוי. אני נשארתי יושב שם, ושום נס לא קורה. הלכתי לרכבת, ושם דין אחד היה לכולם. כולם נכנסו לרכבת.

בנתיים, אחותי הסתובבה שם באוֹפְּטִימָה, בין הגרמנים הממונים על האקציה הזו, פקידים, אנשי ס.ס וגם יודען-ראט. היא ניגשה אל מוטקה שפירא, ה-O.D., שהיה הממונה על היודען-ראט ולא היה בן אדם, וביקשה רחמים על אח שלה. מה היתה הסיבה לנס שקרה רק לה' הפתרונים. שפירא דיבר עם הממונה על האקציה והוא הורה שיוציאו אותי מהשורות ומהרכבת. ואז, כל הפמליה של האודמנים התחילה לחפש את "יעקב לֶזֶר, אייכה?". אני שמעתי שמחפשים אותי, ויצאתי מהשורה, ממש נס מניסים. הגב של שפירא שימש לרגע כשולחן כתיבה, ועליו נכתב נייר שאני צריך לחזור חזרה לגיטו. ועל זה אומרים: "כשה' רוצה גם המטאטא יורה". הוא נתן פקודה ל-D.O מאן שיבוא ויסדר את הניירת, וכך חזרתי לגיטו, כשכולם מסתכלים עלי כמו על "כוכב עליון" איך יתכן? זה הסיפורים הקטנים מתוך המסגרת של 6 המיליונים. (שנים רבות מאוחר יותר, כאשר למדתי וחקרתי את "רשימת שינדלר" נמצא ה"מטאטא". היה זה אוסקר שינדלר אשר דרש לשחרר קבוצה של אנשים שהיו כבר על הרכבת, בינהם גם יצחק שטרן. אבא אף פעם לא הסכים להודות שאולי הוא נשאר בחיים הודות לאוסקר שינדלר – ל.ה.)

חיסול הגיטו היה בחודש מרץ 1943. בגיטו עבדתי במסגריה, אחרי שלא יכולתי להמשיך בעבודה בתור "סודה וסר מאן". צריך הייתי לחפש מקצוע כזה שהגרמנים יקבלו תמורה עבור שמינית הלחם שהיינו מקבלים. במקצועי שלי אני מסגר מכונות, ולכן כך נרשמתי, כיוון שזה היה מקצוע מבוקש.

בפְּלָשוֹב עבדתי כמסגר מכונות במסגריה. הקאפו היה איש מאד אכזר, וחיפשתי דרך לצאת מהמסגריה. בפְּלָשוֹב אספו מכונות מכל איזור קרקוב ומכל בתי החרושת ובתי המלאכה שבאיזור. הלכתי לשם, ומצאתי את כל בית החרושת של אחי יוסף שנספה בטָרְנוֹב עם אשתו וכל ארבעת ילדיהם.

מצאתי את כל בית החרושת, וכך צץ במוחי רעיון. תמיד טוב להסתובב ליד המטבח, וזה עדיף על "להעביר אבנים מהר אחד להר שני". הרי שכאשר אתה עובד במטבח יש לפחות סיכוי שתקבל מרק אחד יותר מכולם. זה היה הרעיון שלי לצאת מהמסגריה: היה שם יהודי אחד, נוקה, שעבודתו היתה להביא אוכל מקרקוב למחנה. כיוון שאז לא היו מקררים, אלא קרח בלבד, הרי שגם אֵמוֹן גֵט (מפקד המחנה) היה צריך קרח ומי סודה לווילה שלו. כך הפכתי להיות הממונה על הבאת הסודה והשתיה והקרח למקרר של אמון גט.

היינו צריכים לעשות קרח. היו שם קומפרסורים גדולים, וכדי לעשות גוש קרח אחד מהמים זה לקח 8 שעות. אני יזמתי את הרעיון והיהודי מאיר אמר לי לארגן את העבודה, ותמורת זה הוא ארגן לי את האישורים הדרושים. אני ואחי שוּלֶם, שעבד יחד אתי, היינו ממונים על הקומפרסורים, וזו היתה עבודה של 24 שעות. אי אפשר ללכת לישון. צריך לפקוח עין. וכך, כאשר כולם היו חייבים להופיע יום יום באֶפֶל פְּלָאץ לביקורת, והממונה, האֶלְטֶסְטֶר (הממונה על הביתן), היה צריך לדווח על מספר האנשים, הוא היה מדווח למשל: 150 הֶפְטְלִינְגִים ו-2 משוחררים לעבודה. בגלל העבודה הזו היינו משוחררים מלבוא לאֶפֶל פְּלָאץ, כי תמיד באֶפֶל פְּלָאץ אמון גט היה בא לשם ומוצא את מי להרוג.

כשאני עבדתי במסגריה, אבא שלי הי"ד, עבד באותה תקופה בחלק שנקרא "פָיְינְמֶכָּנִיקֶער" (כך הוא רשם את המקצוע שלו). התפקיד שלו כפָיְינְמֶכָּנִיקֶער היה לתקן את מכונות התפירה של מֶדְרִיץ', בית חרושת שבו תפרו עבור הגרמנים. בבית החרושת הזה התאספו יהודים דתיים עם פאות ותפילין, והם לא ידעו באמת את המלאכה. כל הזמן הם עסקו בתפילות וניסו לשמור מצוות, היו להם שני זוגות תפילין, גם תפילין של רבי מאיר בעל הנס, וזה סיפק להם מספיק עבודה לשמירת המצוות. רק אבא ידע את המלאכה. ליד הדלת תמיד עמד מישהו, ושמר שאף אחד לא יכנס. לזה היו קוראים "זָקְס". אם היה השומר צועק "זקס" כולם היו מתייצבים ליד המכונות, עד יעבור זעם. במקום לא היו שומרים גרמנים. רק היהודים היו מסתובבים ושומרים. הגרמנים והאוקראינים היו שומרים בחוץ. אבל במקום העבודה היו רק קאפו יהודים ששמרו. היהודים הסתדרו שם לפי מיטב המסורת. ואבא דאג שיצאו מבית החרושת גם כמה מכונות.

על אוסקר שינדלר שמעתי מהתחלה. שינדלר בא לקרקוב כדי לעשות כסף עם היהודים, וליד היהודים הוא באמת עשה כסף, טרויהונדר, וכך בנה בזָבְּלוֹצָה בית חרושת לכלי אמייל. יהודי אוסקר שינדלר היו כאלה ששילמו בכסף וביהלומים. לי לא היה יהלומים ובְּרִילְיָינְטִים, ורק היה לי את המקצוע שלי, שנחשב לנדרש.

אחותי פֶּרְלָה מהתחלה לא היתה בגיטו, אלא נכנסה לשינדלר כעובדת בבית החרושת. לי לא היה מזל כזה, אך הייתי מסודר טוב כעובד עושה קרח (הם חשבו שהשלטון שלהם ימשך אלף שנים, ובוודאי חשבו שהסודה היא הבנזין אשר יסייע לשלטונם להמשיך את אלף השנים). כששינדלר רצה לעבוד בבְּרִינִיץ עבור הוורמכט, הוא חיסל את בית החרושת הופמן לאריגים. אנחנו היינו הצוות שחיסל את בית החרושת והעמדנו את הבלוקים בבְּרִינִיץ. היו צריכים שם גם אנשי מקצוע, ולא רק "יהלומנים" (מי שיש לו יהלומים). המזל שלי היה שידעתי לעבוד עם מכונות וגם האח שלי שוּלֶם. אז העבירו אותנו לשם מפְּלָשוֹב, בעצם ללא רצוננו ובלי ידיעתנו.

היה לי טוב בג'וב הקיים שלי בפְּלָשוֹב, ועשיתי הכל כדי לא לעבור ליהודי שינדלר. ד"ר גרוס שהיה הרופא במחנה, מה יכול היה הוא לתת לחולים? הוא היה שולח אותם אלי כדי שאתן להם קרח בתור תרופה. אך הסתבר שמתוך 1,200 אנשים של שינדלר צריך גם כמה שיודעים לעבוד, וכך, על אף רצוני, ולמרות שלא היו לי יהלומים, נכנסנו, אני ואחי שוּלֶם, לרשימה. זה בעצם נס נוסף שקרה לי כי זה נתן לי את המשך החיים.

בפְּלָשוֹב עבדתי כסודה-וָוסֵרְמֶן, ושם הייתי גם עם ינק וינגרטן. לויינגרטן היה רשיון הסמכה לדוודי לחץ גבוה (אונטרפשוטפירר שָיֵיט). כשהתחילו לסלול כבישים בתוך המחנה בפְּלָשוֹב, באמצעות מכבש ישן שנקנה בשוויץ, היה צריך לתקן אותו. יחד עם וינגרטן ועם מהנדס בשם מאיר גרינבוים, תיקנו את המכבש, ווינגרטן היה הנהג.

כאשר חיסלו את פְּלָשוֹב העבירו אותנו, 1,200 איש ו-300 נשים, לכיוון גְרוֹס-רוֹזֶן שהיה מחנה השמדה עם ארובות, ומשם היינו צריכים, לפי הרשימה, לצאת לבְּרִינִיץ. בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו זמן קצר בלבד. זה היה משהו זוועתי. אין לך ברירה, אתה חייב ללכת כמו כולם. לא ידענו אם נצא בחיים או עם הציקלון. אבל לא היה מה לעשות. ברוך השם שבמקום ציקלון זו היתה באמת רחצה.

בפְּלָשוֹב היתה לי עמדה, והייתי לבוש טוב, כולל חליפות. היו לי אפשרויות גדולות, והיו לי אפילו מגפיים. כשהגענו לגְרוֹס-רוֹזֶן, הפקודה הראשונה היתה להוריד הכל, ולהשאיר בצד, כמו שבאנו מגן עדן. ערומים לגמרי עמדנו. היה כבר מאוחר בסתיו והיה קר מאד. ואנחנו מחכים לציקלון. כשניתנה הפקודה להיכנס למרחץ היה לנו מזל, ובמקום שמלמעלה יבוא ציקלון זכינו למקלחת מים. יצאנו מהמקלחת בחיים. אין לך שום דבר יותר. היו כאלה יהודים חכמים שניסו להחביא טבעת או משהו אחר, אבל שום דבר לא עזר. הם הסתכלו לכל מקום גם בפנים.

יצאנו. במקום אחד מצאנו נעליים, במקום אחר מצנפות, ושם מכנסיים. הבגדים היו בגדי "לוקסוס" עם הפסים. הכל נעשה בריצה. לא שמתי לב ובמקום לתפוס זוג נעליים (ימין ושמאל), תפסתי שניים אותו דבר, ואי אפשר להחליף. לבשתי את הבגדים ואת המצנפת. גם כאן יש לי סיפור ואני בטוח שה' התערב. אני מכניס את היד לכיס ומוצא "שמע ישראל". כנראה מישהו הכניס לכיס. לזכר אותו "שמע ישראל" אחרי המלחמה התחייבתי לתת לילדים שלי ולכל הנכדים שלי מדלית זהב של "שמע ישראל". זה נותן לי סיפוק וזיכרון של מה שקרה. ושהילדים רוצים לעשות לי הנאה, למשל בחג פסח, הם עונדים את "שמע ישראל". זה הסיפורים הקטנים, והם בעיני משמעותיים יותר מכל סרט.

בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו בערך שבוע ימים. היינו ברשימה של שינדלר ולכן בעצם היינו אמורים רק לעבור שם. בסופו של דבר היינו במקום כמה ימים. התנאים שם היו נוראיים. בחדר קטן יותר מהסלון הכניסו 150 איש. אי אפשר היה כך לישון, אז ישבנו כשאחד יושב בפיסוק והשני בין רגליו. אי אפשר היה לצאת. לא היתה ברירה. ראינו מרחוק את המשרפות. עד שהגיעה הפקודה לסגור שורות ויצאנו לבְּרִינִיץ. מהרשימה המקורית שהגיעה לגְרוֹס-רוֹזֶן הוציאו גם אנשים, והכניסו אחרים במקומם, תמורת יהלומים.

כך נכנסנו לבְּרִינִיץ. שם היתה זוועה. במשך שבוע-שבועיים לא היה איפה ללון, לא היו מים. הכינים היו בגודל של זבובים, לא היה על הרצפה שום דבר חוץ מתבן. אבל הסתדרנו. עשו "פְּרִיצִ'ים" מין מיטות ב-3 קומות, כדי לישון. המקום היה מאד קטן ולא מסודר. ב"פריץ'" כזה ישנו שניים. אני ואח שלי יחד, מעלינו עוד שניים ומתחת עוד שניים.

לא כל אחד קיבל מספיק אוכל כדי לחיות. רק חתיכת לחם למרק. אני ראיתי שזה לא יהיה עבודה ולא מחיה, אלא רק רעב. זה היה בית החרושת של האחים הופמן לסריגים. התפקיד שלנו היה להוציא את כל הציוד הקיים ולהכין את המקום ליצור גז ואמוניה אותם תכננו לשחרר על לונדון. הכניסו את הציוד לעבודת מתכת ולייצור אמוניה. אנחנו היינו חייבים לנקות את המקום ממה שהיה, ולצקת בטון כדי להכניס את הציוד הכבד. אני עבדתי גם ב"קרטופל קומנדו" ואת תפוחי האדמה שגנבתי החבאתי אצל וינגרטן. היו שם שומרים וקאפו כמו במחנות האחרים. היה ממונה על המחנה, גרמני, ושינדלר - הבוס של הבוסים. אפשר להגיד על שינדלר מה שרוצים, אבל הוא בעצם הציל את היהודים, הוא שמר שליהודים שלו לא יקרו דברים אסורים. זה היה תעודת חיים.

הכרתי את שינדלר אישית. שינדלר היה יליד בריניץ, ולפני המלחמה היה מרגל לטובת גרמניה. בצ'כיה הוציאו נגדו גזר דין מוות. אבל היה לו "מכתב" מהימלר שאסור היה לגעת בו. זאת הסיבה שהוא רצה לחזור לבריניץ. בבריניץ היה מפעל טקסטיל שהיה שייך למוזס אהרון לֶבְבֵר. את המפעל הזה פרקו והקימו אותו מחדש. שינדלר רצה להוכיח לגרמנים שהוא חוסך להם כסף. היו חותכים חתיכות ברזל ממוט, מחממים בתנור, נותנים מכה חזקה והיה יוצא גליל, אותו היו מעבדים במחרטות. המפעל "אמיליה" היה מפעל ליצור רימונים עבור הצבא הגרמני, אבל היו עושים סבוטז', וכשלא היתה ברירה יצרו רימונים, אותם העמיסו על משאיות ושלחו ישר לידי הפרטיזנים, בשיתוף פעולה עם שינדלר. היה סיפור שזייפו חותמת של הפיקוד העליון בברלין, כעילו ממנים את לאוולד, שיה מפקד המחנה של שינדלר מטעם ה-אס.אס. הוא יצא עם הנהגים מהגרג, התנפלו עליהם פרטיזנים וליאופולד לא חזר יותר.

שינדלר לא התייחס אישית ל-1,200 האנשים. הוא היה כמו רבי עם החסידים. היו יהודים שהיו המתווכים אליו ומעבירים את הפקודות שלו, ובגלל זה הם חיו חיים טובים מאד. בסוף המלחמה, שינדלר בא אלינו, ההפטלינגים, ביניהם גם השופט בייסקי ויצחק שטרן (שהוא בן דוד של אשתי – אשתי היא מבית שטרן) כדי שנכתוב לו מכתב. בייסקי ושטרן כתבו את תוכן המכתב, וכל ההפטלינגים חתמו עליו. במכתב כתבנו מי היה שינדלר ואיך הוא התייחס אלינו, ועם המכתב הזה הוא יצא לחופש.

היציאה לחופש היתה ב-8 במאי 1945. לפני ששינדלר יצא לחופש הוא העביר לנו, להפטלינגים, את המחסנים של האמוניה, כדי שנוכל להתגונן. הוא קיבל מכתב ואנחנו קיבלנו אמוניה. ביום השמיני במאי הייתי במרפאה. ד"ר לבקוביץ' היה המנתח במרפאה. היתה לי מוגלה באצבע והיה צריך לעשות טיפול ולחתוך. פתאום נשמעו צלילי כנסיה והגיעה השמועה על השחרור. באמצע הטיפול עזב אותי הד"ר, ואני – קמתי והלכתי. עד היום אני לא יכול לכופף את האצבע (ובגלל זה לא יכולתי להחזיק "עוזי"). מבחינה בריאותית יצאתי בשן ועין. כפשוטו. בעין ימין אני לא רואה בגלל מכה שקיבלתי. בתנאים רגילים אולי אפשר היה לטפל בעין.

את המכה קיבלתי בקנטינה בבְּרִינִיץ, מאדם שהתייחס אלי תמיד טוב מאד. וזה הסיפור שהיה: באחד הימים העבירו 5,000 נשים מאֶפֶל פְּלָאץ, והכינו אותן ליציאה לאיזה מחנה לא ידוע. היו מכניסים אותן לרכבות סגורות עם חלון קטן מסורג. דרך החלון שבבית המלאכה שלנו ראיתי באחת הרכבות האלה את רֶנָה מייזלס, חברתי, ואת לולה גבירטיג. זה היה עוד בתוך המחנה, בשלוחה של הרכבת שהיתה מול המקום בו עבדתי. כאן המקום לספר ששוּלְץ, שהיה הממונה עלי, התייחס אלי תמיד מאד טוב ונתן לי יד חופשית לעשות כרצוני בקנטינה. אמנם אני הייתי הפועל אבל התנאים שלי היו יוצאים מהכלל. ב"מפעל" שלי הייתי חופשי ושולץ נתן לי לעשות מה שרציתי. הייתי עושה לי ביצייה לא מביצה אחת אלא מ-5 ביצים. אכלתי ושבעתי. בכניסה היה שלט שאמר "אסור להכנס" בחתימתו של אמון גט, מפקד המחנה.

למרות האיסור המפורש, כאשר ראיתי אותן ברכבת, הלכתי לשם כדי לראות את הבנות. לא חשבתי הרבה. לקחתי מים וסנדוויצ'ים, שהיו לי בשפע, ונתתי להן. ברגע זה תפס אותי שולץ ושאל אותי מה אני עושה? נתתי לך יד חופשית, אך לא כדי שתכשיל אותי. ואז הוא נתן לי מכה כזאת שסגרתי את העיניים ומאז לא ראיתי יותר בעין ימין. כשהתעוררתי אפילו לא הבנתי שאני לא רואה יותר בעין זו. הבנות המשיכו עד שְטוּטְהוֹף. שטוטהוף היה מחנה מעבר על יד הים הבלטי. את כל הנשים הם הטביעו בים. אחרי המלחמה רק שמעתי על כך. באותו זמן לא ידעתי. כשהתאספנו אחרי המלחמה בקרקוב, והתענינו במשפחה ובקרובים (ברח' נוגה 17, בקרקוב היה המפגש של כולם) נודע לי על האסון הזה. שם גם מצאתי את מי שהיום אשתי.

הצבא האדום הגיע למחנה ושינדלר ברח. ברחתי מהקליניקה כמו כולם. חליתי בטיפוס, והייתי מאד חולה. זו הנדוניה שקיבלתי בבְּרִינִיץ.

גם בבְּרִינִיץ היה לי ג'וב טוב ואכלתי היטב. כולם עבדו להעביר אפר מהר אחד לשני, או לעבוד במכונות. אני ראיתי שזה לא בשבילי ומזה לא תהיה לי פרנסה ולחם. ראיתי שבבְּרִינִיץ מעבירים תפוחי אדמה למחנה. את תפוחי האדמה היו מאחסנים באדמה, כי לא היו בתי קירור. היתה קבוצת אנשים שתפקידה היה להעביר את תפוחי האדמה. אני הצטרפתי לקבוצה זו. העבודה היתה קשה מאד. היו מריצות גדולות, שמשני צידיהן מקלות לאחזקה. כמו מגשים גדולים ועמוקים, ואותם סחבנו על הכתפיים.

גם בזה לא ראיתי פרנסה, אז הייתי סוגר את השוליים של המכנסיים והשרוולים, עם חתיכת חוט, והייתי ממלא את ה"מחסנים" הפרטיים בתפוחי אדמה. כשהייתי נכנס למחנה הייתי משחרר את התפוחים. מה שלפָּריץ - לפָּריץ, והשאר לי. פעם אחת תפסו אותי, ובתור עונש הייתי חייב לעמוד יום שלם על יד השער, עם תפוח אדמה ענק בתוך הפה, ושלט: "גונבי תפוחי אדמה". גם אחר כך המשכתי באותו דבר. גם זה היה נס קטן שקרה לי במסגרת הניסים עליהם אני מספר. כך המשכתי עד השחרור.

ביום השחרור נכנסו לבְּרִינִיץ הרוסים "הידידים" שלנו. פתחו את השער ואמרו: "אתם משוחררים, תעשו מה שאתם רוצים, תכנסו לבתים". בבְּרִינִיץ היה קאפו-מן גרמני. אנחנו לא ידענו על העבר שלו, אבל התברר שהוא היה אדם שהיה צריך למחוק אותו מהעולם. כשהרוסי בא אלינו על הסוס הלבן ושחרר אותנו, עשינו לקאפו-מן משפט עממי צבאי, "השופטים" היהודים התיישבו סביב, והביאו את הקאפו-מן. הוחלט להוציא אותו להורג בתליה. היה לנו נשק ועד שהביאו אותו לתליה, כולם כבר ירו בו. וכך הביאו אותו למשפט, כשהוא ירויי וההרוג, וגזרו עליו תליה. מי ששחרר אותנו השאיר כסא אחד ריק בבית המשפט ואמר שזה של "השמש הזורחת, אם האומות ששחררו את העולם - יוסף סטלין". זה המקום שלו בבית המשפט.

אחרי המלחמה תפסתי את הרכבת הראשונה לקרקוב. הרכבת היתה מלאה ולא היה לי מקום. קפצתי על הגג של הרכבת והמשכתי לקרקוב בנסיעה על הגג. באתי לקרקוב, לבית שלי, לבית החרושת שלי, וחשבתי שאני במקום הנכון. בבית שלנו היה שומר ששמר על הבית (לא כמו שזה מקובל היום, הוא היה שומר על הפתח של הבית ומי שהיה בא אחרי 10 בלילה היה צריך לשלם) והשומר פגש אותי בכניסה ושאל: "מה, אתה עוד חי?". הוא מאד התפלא ולא רצה להכניס אותי. בא אליו יהודי מעולם המתים ורוצה חזרה את הבית.

הייתי צריך מקום ללון. הלכתי לבית המשפט. את הרכוש הצלחתי להעביר על שמנו חזרה, אבל את הדירה לא. הגוי הזה לא נתן לי להכנס. הבית עד היום הוא בבעלותנו, אבל עד היום לא נכנסתי אליו. כל הקומה הראשונה היתה שלנו, והגוי חילק אותה ל-3 חלקים ולנו לא נתן להיכנס. הגויים אחרי המלחמה עשו פוגרום גם בנוֹבוֹטָאר וגם בקרקוב, ובמקומות אחרים בהם היו יהודים. גם בווֹלְניצָה 5 היה פוגרום. בא יהודי - והם הרגו אותו. כששמעתי על כך, כבר אחרי המלחמה, נכנסתי, יחד עם אחי שוּלֶם, למרתף ושם התחבאנו יום שלם עד שבאה הז'נדרמריה הרוסית והפולנים ועשו סדר. יצאנו ולקחנו דירה ברח' בּרֵגִ'ינְסְקָה 7. מבית החרושת לא נשאר דבר. היום יש שם אדמינסטרטור ששומר ומנהל את המקום.

באנו לארץ ישראל ועברנו כאן תקופה מאד קשה. ב-1949 יצאנו מפולין אחרי שאמרנו שזה לא המקום בשבילנו. לא נתנו ליהודים לצאת, אבל אני הצלחתי לסדר לי פספורטים לוונצואלה, לי לאשתי ולבתי שהיתה אז בת שנתיים. יכולנו לנסוע לשם, בלי להגשים את החלום של אבא שלי.

כאן בארץ חי וגר אח שלי, רוֹמֶק. שלחתי לו מכתב ושאלתי מה לעשות. הוא כתב לי: "הגויים לא צריכים אתכם, מספיק עבדתם והייתם "השחורים" אצלם בכל התקופות. זו ארץ מולדתך, ארץ אבותיך. לכאן אתה חייב לבוא". ובאנו.

"הישראלים הראשונים" קבלו אותנו מאד לא טוב. באנו ארצה בשנת 1950 באוניה "נגבה", כשקדמו לכך כמה חודשי המתנה בפריס. התלבטנו מה לעשות. הג'וינט שכנע יהודים לעבור לאמריקה ולאוסטרליה. אשתי רצתה לנסוע לאוסטרליה. אני לא הסכמתי. אני רוצה לנסוע לישראל. לא בשביל אוסטרליה עברתי את השואה. אבל הישראלים - אף אחד לא עזר. גם אח שלי לא עזר, למרות שהיה מסודר והיה לו בית בחיפה.

נכנסנו, ישר מהאוניה, למחנה. במקום לתת לאנשים להסתדר, הכניסו אותנו שוב מאחורי סורגים, ללא אפשרות לצאת. הכניסו בנו את תורת מפא"י. לא נתנו עבודה. ולהיפך. הבאתי אתי כמה אלפי דולרים ולא ידעתי מה לעשות. פוליטרוק מטעם הסוכנות בא אלינו ושאל למי יש מטבע חוץ. במקום הדולרים שהיו לי הוא נתן לי כסף ישראלי, לירות, ביחס של 33 ל-1 דולר. כך נישלו אותי מהכסף שהיה לי ובו הייתי יכול לפחות לקנות דירה.

דבר אחד הם ידעו לעשות. לאשתי קראו בפולין טוֹנְיָה-אנטונינה. הפקידות המרובעת לא יכלה לסבול שאנשים יכנסו לארץ עם שם פולני. בתעודת הזהות עברתו את שמה ליונה. זה הדבר היחיד שעשו.

כך זה נמשך שנתיים. עברתי הרבה מחנות וראיתי איך אני חי ואיך האחרים. אני במחנות הריכוז הצלחתי לשרוד וכאן אני למטה. העבירו אותנו למחנה בעתלית, למרות שיצחק גרינבויים שהיה הממונה, והיה צריך להעביר אותנו לסביבות לוד, למחנה ישראל. את עצמו הוא סידר היטב, ויותר לא היה לו איכפת. באנו לעתלית, למחנה שנראה בדיוק כמו שהאנגלים השאירו אותו. כל הלילה עמדתי ושמרתי על הילדה הקטנה שלי, בת השנתיים, שהעכברושים לא יאכלו אותה.

ואיפה עבדתי? כשבאתי ארצה עבדתי עם אחד האחים בולימובסקי בעשיית שרשראות זהב, באמצעות מכונות אוטומטיות. בולימובסקי היה רמאי, ולכן מהר מאד זה התפרק. באחד הימים פגשתי את יעקב וינגרטן, שעבד כמנהל עבודה במחלקת המתכת במפעל בן-גל ליצור רדיו. יענק וינגרטן סידר לי עבודה במפעל בן גל, שבאותם ימים עסק גם ביצור טרספורמטורים לפלורוסנט, אותם היו מייצאים לטורקיה. כבר אז היו לי רעיונות לפנטנטים. לצורך יצור הטרנספורמטור היו מייצרים שני חלקים כמו האותיות M ו-E, ואותם היו מייצרים מאותו חלק כדי לא להפסיד חומר. הפטנט היה שעל ידי עיצוב מיוחד החומר שנפל מהמבלט היה נופל כך שמיד התבצע "איסוף" של המבלטים.

אחרי מספר שנים ב"בן-גל" עברתי לעסק של "עיבוד שבבי" של פליז. היתה תקופה שהעסק הלך טוב, ובעיקר היו מתפרנסים ממכירת הנפל אותו היו מוכרים במזומן. בעסק הזה המשכתי תקופה קצרה בלבד, עד אחרי מלחמת סיני ב-1956.

ב-1952 עברנו למִפְדֶה אזרחי בחולון. עזרה לא היתה. מכרתי דברי זהב וכסף, וכל מה שהיה. הבאתי אתי שש חנוכיות מכסף, ואותן נאלצתי למכור. אף אחד לא התעניין מה קרה לנו בתקופת המלחמה. לא יכולתי לקבל עבודה בלי פנקס אדום.

במשך כל התקופה לא סיפרנו מה עבר עלינו בשואה. רצינו לתת לילדים שלנו מה שיותר טוב, ולא חשבנו שצריך להוסיף את הסיפורים הנוראים האלה. זה לא בא בחשבון. לילדים האלה היה חסר, לא היתה להם מסגרת טבעית. לא היה להם סבא וסבתא. אז לא חשבנו שצריך לספר את הסיפורים האלה.

היום, הברזים נפתחו וברוך השם שהילדים רואים בזה את החלק וההמשך של החיים שלהם. הנכדה שלי, גליה הבר, כתבה 2 כרכים על תולדותיי "מסעו של אדם אחד" במסגרת 6 מיליון היהודים, וכך היא הנציחה את הסיפור שלי.

סיפורו של שלום לזר

סיפורו של שלום לזר
לפרוייקט תעוד ניצולי שואה של "יד ושם", נובמבר 1996


נולדתי בקרקוב למשפחה דתית ציונית, כצעיר הבנים. ביני לבין אחי הבכור הפרידו 15 שנים. אבי היה בפלשתינה 4 בפעמים. בפעם הראשונה הגיע ב-1925 לטקס פתיחת האוניברסיטה בירושלים, ואחר כך כל כמה שנים ביקר בארץ. אהב אותה מאד.

היה מנהג אצלנו שילד שרצה להתחתן התנאי היה שבן זוגו יסכים לגור בפלשתינה. הנישואין באותה תקופה סודרו על ידי שדכנים, ואלה היו באים הביתה ומוסרים "יש לי שידוך". כשהשדכן הגיע לביתנו ואמר לאבי "השק, יש לי כלה עבור אברום (רומק כפי שכינונו אותו אנחנו)" ענה אבי כי אם הכלה מוכנה לנסוע לארץ ישראל אז הכל מסודר. המחותנים גרו בבנדין. התנאים היו אז שונים – לא היתה טלקומוניקציה וגם הדרכים היו משובשות. השדכן נסע להורי הכלה, שאל אם תהיה מוכנה לנסוע לישראל, וכך סוכמו התנאים. הנושא העיקרי בבית היה ארץ ישראל. מיד לאחר החתונה היה ברור שהם נוסעים לארץ ישראל. קשה היה לקבל אישור כניסה לישראל. היה צורך בסרטיפיקט ואת זה אפשר היה לקבל רק כקפיטליסט. המחיר היה 1,000 ליש"ט. סכום ניכר מאד. מצבנו הכלכלי היה טוב, היה לנו בית חרושת וסניפים. וכך הגיעו, בשנת 1933, אחי רומק וגיסתי אסתר לבית שפיגל לישראל. קודם לנסיעתם היה אחי רומק בהכשרה, בבית ספר מקצועי ולמד קירור. אבי ידע שבישראל חם, ועל כן היה בטוח כי יוכל להתפרנס. הזוג הגיע לישראל והשתקע בחיפה.

שלוש שנים מאוחר יותר בא אבא לישראל, לבקר ולראות כיצד מסתדר הזוג, ולעזור להם כי התנאים בארץ היו קשים מאד. בנתיים גם אחותי הגיעה לארץ והתגוררה בתל אביב, היא התחתנה לפני אחי אך עלתה ארצה, עם בעלה ושתי בנותיה, אחריו. הם התגוררו בתל אביב, ואחותי שלמדה את עסקי החזיות פתחה סלון חזיות ברחוב בלפור. בעלה הדתי סייע לידה.

אבא ראה כי עסקי תיקון המקררים של אחי צולעים, וכי אין הוא יכול להתפרנס מהם (באותה תקופה לרוב האנשים בישראל לא היו מקררים אלא ארגזי קרח). על מנת לאפשר לבן פרנסה טובה קנה אבי מניה בקואופרטיב התחבורה בחיפה וכן רכש עבורו אוטובוס, התנאי להתקבל לקואופרטיב. אחי עבד במחלקת החשמל, והיה חבר בקואופרטיב עד יציאתו לגמלאות כ-40 שנה מאוחר יותר.

האנטישמיות היתה מאד נפוצה באותה תקופה. כך היינו חייבים לשנות את שם הפירמה שלנו על גבי בקבוקי השתיה שהפצנו. במקום השם "לזר" שהוא שם המשפחה שלנו, שינינו את השם ל"קרקוביאנקה".

אצלנו בבית דברו על פלשתינה כמו על הדבר הטוב ביותר. לאבי היה זקן לבן ארוך ואני זוכר שבשבות היה לובש שטריימל. הוא ידע שאין עתיד לחיים של היהודים בפולין. אבא היה אדם מאד טולרנטי והיה שייך לשטיבל של "סנדר" (השטיבל של נובה סונץ). אבא לא היה חסיד גדול של הרבי אך כנראה שבגלל שהסבא היה מנובה סונץ המשיך אבא באותו שטיבל.

בשהותו בישראל היה אבא מתגורר מכפר חסידים והיה מביא שמן זית וזיתים. אני לא הכרתי כלל את הטעם הזה, ואבא היה אוכל לארוחת ערב לחם עם זיתים – כך למד לאכול בארץ ישראל ומאד נהנה מהטעם.

אני למדתי בחדר עברי, בית ספר שנוסד על ידי רשת מזרחי. בשנים הראשונות למדתי בחדר עברי, אחר כך במזרחי והגימנסיה היתה תחכמוני. אני זוכר שביאליק היה בקרקוב, וביקר בבית הספר שלנו. שרנו אתו שירים "אם אין אני לי מי לי", ו"אם לא עכשיו אי מתי". כשסיימתי את הגימנסיה אבא רצה שאלך לבית ספר מקצועי, ואלמד מכניקה ואלקטרוניקה. בסופו של דבר למדתי בבית ספר יהודי למסחר.

כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 אני כבר עבדתי בעסק המשפחתי שלנו. כולנו עבדנו שם, גם האחיות. היה זה עסק גדול והיו סוכנויות רבות בקרקוב, כמו בתחנת הרכבת ברחוב לוביץ' וגם ליד הפסל של פילסודצקי, שלשם היו באים הרבה אנשים, היתה לנו חנות – מבנה מיוחד שנבנה לצורך זה.

אח אחד שלנו שרת בצבא. גם אני הייתי צריך לשרת בצבא אבל אבא שלי סידר את זה עם מכר פולני שהיה בא אלינו (כנראה על רקע זה שלא הייתי גבוה במיוחד). השרות הצבאי שלי נדחה.

אני זוכר שמיד כשהצבא הגרמני הגיע לקרקוב, ועדיין היו ימים חמים מאד, הם הגיעו לככר וולניצה והיו מאד צמאים. כשראו שלט של בית חרושת לסודה, עלו לדירתנו ופקדו עלינו לפתוח את המקום. שתו ולא שלמו.

החלו גזרות. הגרמנים הורו לאסוף ולהביא כל דבר בעל ערך: תכשיטים, פרוות, שעונים וגם מתכות. גם את המתכות של הבלונים מבית החרושת הם לקחו. אחר כך, על מנת שנוכל לספק סודה לשתיה לקצינים הגרמנים, החזירו לנו חלק מהבלונים. אנחנו המשכנו לעבוד בבית החרושת, תחת ניהולו של גרמני. כמובן ששכר לא קיבלנו.

משנכנסו הגרמנים לקרקוב, ברחו רבים למזרח, לשטח הסובייטי. אחר כך החלו חוזרים ומספרים סיפורי אימים על רעב, נדודים, רציחות ויריות. אבא אמר: אני נשאר בבית, וכך נשארנו בקרקוב.

יום אחד, בסוף שנת 1939, אולי בחודש נובמבר, היה מצוד ברובע היהודי. בכל מקום עמדו אנשי אס.אס. עם רובים. אסור היה להסתכל מהחלון. אני הייתי צעיר וסקרן, והצצתי מהחלון. ראיתי כיצד מוציאים אנשים מהבית, אוספים את חפציהם ומתעללים בהם. יהודי עם זקן שהביא את הרדיו שלו זכה ל"גילוח" מידי הגרמנים. כשאבא ראה מה שקורה הוא גילח את זקנו, כדי שלא ימרטו את שערותיו.

יצאה גזירה חדשה. נאלצנו לעזוב את הבית. צריכים היינו לעזוב את קרקוב ולהתרחק למרחק של לפחות 30 ק"מ. עברנו לכפר "רדישוובה" (RADOMYSL?). יצאה הוראה כי ניתן להתקרב לקרקוב, כמובן שתמורת תשלום, ולהתגורר במרחק של 8 ק"מ ממנה. עברנו ל-"וולה דוחצקה (Wola Duchacka, איזור בדרום מערב פלשוב, לא רחוק מצומת הרחובות Weilicka- Turownicza – Witosa). נשארנו שם כשנה. משנאסרו עלינו המגורים שם עברנו לוויליצ'קה, וזה עד להקמת הגיטו בקרקוב.

למי שלא היתה עבודה נדון לכליה. אני ואחי ינק קבלנו עבודה כמכונאים - באמצעות פרוטקציה ועמידה בתור ללשכת העבודה (ארבייט אמט) במשך ימים (בבית החרושת שלנו היו כל מיני מכונות, ותמיד היה צריך משהו לתקן, ולכולנו היה מעט כישרון טכני) . אחות אחת ברחה להונגריה, אח אחד היה עדיין בצבא, אחות אחת יחד אתנו גרה בגטו בככר זגודי. לאבא לא היה רשיון מגורים בגטו והיה צורך להכניס אותו לגטו ולהחביאו.

לעבודה יצאנו מהגטו בקבוצות של כ-300 אנשים מוקפים על ידי אנשי אס.אס. עבדנו ברחוב Rdzilowska, בניקוי, פירוק ותיקון כלי נשק – רובים מתוצרות שונות. אני זוכר שיום אחד ניגש אלי חייל גרמני והורה לי ולעוד כמה אנשים צעירים להכנס לחדר. היו שם כלי נשק מסוגים ותוצרות שונות. הוא הורה לנו לנקות ולפרק את הכיסוי המתכתי מהם, לשייף את כל סימני הזיהוי הקודמים ולהטביע בה שטנץ של כוכב רוסי. אני לא יודע בשביל מה זה היה. אולי כדי "לשתול" את כלי הנשק אצל אנשים ולעשות "פרובוקציה" כדי לאסור ולהרוג אותם.

גרתי בגטו ועבדתי במפעל. הגטו הלך והצטמצם. מדי פעם ערכו הגרמנים סלקציות והקטינו את מימדי הגטו. באחת הסלקציות, כשעמדו בחמישיות לצאת לעבודה במפעל, עמד ליד השער גרמני ענק והורה לזקנים ולצעירים מאד לפנות שמאלה, ולאנשים "הרגילים" הורה לפנות ימינה. הייתי נמוך. הוא הורה לי לפנות שמאלה. אבל הוא היה כל כך גדול שעברתי בין רגליו לצד ימין. לא יודע למה בחרתי בצד הזה. גורל? כשחזרנו מהעבודה ראינו כי כל אלה שנשלחו לשמאל לא היו כבר.

עבדתי שם עד 1942, כשהתחילו לבנות את מחנה פלשוב, הגטו עוד עמד על תילו. אני נשלחתי, יחד עם אחי, לבנות את הצריפים במחנה. היו שם בתי מלאכה שונים. אבי התחבא בגטו. אחותי עבדה וגרה ב"אמליה" אצל שינדלר. כשחיסלו את הגטו, הובלו האנשים עם החותמות ה"מתאימות" לפלשוב, והאחרים נשלחו להשמדה. אבי, אחי שחזר מהצבא, דודי ודודתי יחד עם בנם התחבאו בעליית הגג בגטו. לאחר חיסול הגטו בוצע בו "ניקוי" מאנשים באמצעות כלבים ומלשינים. כל החבורה נתפשה והובלה לבית הסוהר. בבית הסוהר היו מרכזים קבוצות ומובילים אותם להוצאה להורג בפלשוב ב"חיובה גורה".

בני משפחתי הגיעו כך לפלשוב. במקרה עבר של הצורר אמון גט רכוב על סוסו. כפי הנראה היו דרושים לו עובדים נוספים, והוא פנה אל כל אחד מחברי הקבוצה ושאל למקצועם. אבי השיב שהוא מכונאי לעבודות עדינות ואחי השיב שהוא חשמלאי. דודתי, דודי ובנם נשלחו לשמאל. להוצאה להורג.

אבי עבד בתיקון מכונות תפירה. היה לו הומור רב והיה בטוח שישרוד. עם סיום בניית הצריפים התקבלתי לעבודה כמכונאי. התנאים היו נוראים.

ועכשיו לסיפור השעון. כשהביאו את האנשים מהגטו אמרו שוב שלכל מי שיש משהו בעל ערך עליו להשאיר אותו בפריצק (גרנו בצריפים עם פריצ'קים בשלוש קומות). אני קיבלתי לבר המצווה שעון טיסו והייתי מאד גאה בו. נהגתי ללכת עם שרוול מופשל כדי שיראו את השעון. החלטתי לא לתת את השעון. היה חורף, עמדנו במפקד, ואני לבשתי מעיל. דחפתי את השעון לכיס המעיל ושם החלקתי אותו לתוך הבטנה. הגרמנים בדקו בצריפים לוודא שלא הוחבא שם דבר. כשיצאו מצריף מסויים, שאלו מי גר בפריצ'ק ספציפי וירו ב"דייר". נבהלתי מאד. הבנתי שכאשר אבדתי, אבדתי. קרה נס. הם לא מצאו את השעון אצלי. ניצלתי.

במחנה פלשוב היה חלק שבו גרו הגרמנים ובחלק אחר התגוררו פולנים. אני עבדתי בחלק שבו גרו הפולנים והתפקיד שלי היה לתקן מנעולים ולשמן אותם. יום אחד הייתי נוכח כשאמון גט ירה במישהו למוות. סתם כך. לא ידענו למה. משהו לא מצא חן בעיניו.

אחר כך עבדתי בתעשיית סודה. היה שם יהודי בשם מאיר, שהיו לו קשרים עם הגרמנים. הוא היה אוסף כספים מהיהודים ובכספים אלה היה עליו לקנות לגרמנים דליקטסים. ראיתי שיש לו כרכרה יפה ובה הוביל את הדליקטסים שקנה בעיר עבור הגרמנים. בין השאר היה מביא מהעיר בלונים של סודה. אני ואחי ראינו שכאשר חיסלו את גטו טרנוב הביאו לקרקוב מכונות מכל מיני מפעלים, ובין השאר ראינו שם מכונה למי סודה. אמרנו למאיר: "למה לך לנסוע לעיר ולקנות מי סודה, אנחנו נעשה כאן מי סודה מהמכונה הזו". הוא הלך לאחראי וסיפר לו וכך אושר לנו להקים "מפעל סודה" באיזור המטבח, נתנו לנו מקום בצריף הקירור, וכך עשינו אני ואחי סודה.

המחנה היה מחולק לכמה חלקים: חלק למגורים, חלק למסחר ותעשיה ובתי מלאכה, ובכל מקום שערים ואנשי אס.אס. אם רצית לעבור ממקום למקום היית צריך לעבור דרך השומרים. אני קיבלתי רשות לעבור ממקום למקום כדי להביא את מי הסודה לשומרים. את הבלון סחבתי על הגב, ואת הבגדים הרגילים שלנו (לא היו לנו בגדי אסירים מפוספסים) צבעו בפסים בצבע צהוב כדי שאפשר יהיה להבחין מרחוק בינינו לבין האחרים. גם למשמר האוקראיני הייתי מביא מי סוד לקנטינה.

מצבנו הוטב במעט. באיזור ה"מפעל" שלנו הסתובבו גם אנשים שהביאו סחורות למחנה, וכך היה לנו קצת מגע עם אנשים אחרים. תמורת שוחד לגרמנים אפשר היה להעביר סחורות. כך התחלתי לסחור. הוצאתי מבלון את התוכן ושם הסתרתי דברים. אי אפשר היה לדעת מה יש בפנים, ואנחנו עם הבלון יכולנו להסתובב בכל מקום. זו היתה עבודה טובה. לא הייתי צריך לעמוד כבר ב"אפל" לפני היציאה לעבודה. הייתי עצמאי. לא הייתי צריך להשתתף במסדרים הרגילים, אבל אם היתה אקציה או משהו מיוחד – כולם היו חייבים להיות. הייתי רק צריך להתייצב אצל ה-או.דה-מאן, להודיע שהגעתי לעבודה,כמו שהיה בכל מקום עבודה שהיה שם תמיד או.דה.-מאן או אס.אס.-מאן שהשגיח. את אשתי הכרתי עוד לפני המלחמה בקרקוב. התחתנו אחרי המלחמה. היא עבדה במאפיה בפלשוב, וכך קבלתי גם קצת לחם, כי את הלחם שקבלנו היה צריך לחלק והוא לא הספיק אף פעם.

פעם היתה אקציה ואני נרדמתי בצריף (באראק). כשהתעוררתי ראיתי שאין אף אחד בצריף, ואחרתי לעבודה. ה-אס.אס.-מאן שראה אותי החטיף לי 25 מכות עם שוט של סוסים, שבקצה שלו היתה גולה ממתכת. עד היום אני סובל מזה.

עבדתי שם עד אוגוסט 1944. בפלשוב היו כמה אקציות, את אבי לקחו עוד קודם. איך היתה מתבצעת אקציה? היו אמרים להתייצב בככר, והיה בא רופא ומסתכל על האנשים, מי רזה, מי מבוגר, מי ילד וכך הלאה. את אלה הוציאו ושלחו להשמדה. פלשוב עדיין לא חוסל אז, נשארו בו כמה אנשים אבל אנחנו כבר נסענו. זה היה כששינדלר העביר את המפעל שלו לסודנטים והיה צריך עוד אנשים למפעל שלו. עמדנו באפלפלץ, קראו בשמנו וצרפו אותנו לקבוצה מסויימת. קראו לי, לא ידעתי לאן הולכות הקבוצות האחרות. קראו לי, "שולם לזר" ולאחי יעקב לזר שנלך לקבוצה מסויימת. את הקבוצה שלנו הכניסו לקרון והביאו אותנו לאושוויץ ומשם לגרוס רוזן. לא השאירו אותנו באושוויץ. אנחנו לא ידענו כלום, אבל הגרמנים כבר ידעו שהמלחמה עומדת להגמר, ולכן שלחו את כולם למערב.

הביאו אותנו לאושוויץ, אבל שם כבר לא קיבלו אנשים, ולכן שלחו אותנו לגרוס רוזן. מקום נורא. הקרמטוריום לא עבד כבר אז, אבל היה זה מקום נורא. כשהגענו למקום התחילו להריץ אותנו לאפלפלץ. היה שם מסדרון רחב, וכל אחד היה חייב "להתפנות" – אם צריך או לא – ומשני הצדדים עמדו גרמנים, אס.אס.- מנים, שהסתכלו על היציאות כדי לראות מה יוצא אם מישהו בלע משהו. היה לי מזל. הרי עובדה שאני כאן היום. היינו ערומים לגמרי. לקחו אנשים שחיטטו בצואה ואספו דברי ערך. משם לקחו אותנו חזרה לאפלפלץ, ערומים לגמרי, לבדיקה פנימית ואחר כך בדקו אם אנחנו לא מסתירים משהו במקום אחר – למשל מודבק לחך או לכפות הידיים. זה היה נראה כך: הקבוצה כולה עמדה אחרי מדר באפל השני, ערומים לגמרי, וקראו בשמות. אני הייתי בשורה אמצאית וראיתי שקוראים לאנשים ואומרים להם להראות הידיים ולהרים אותן למעלה, לפתוח את הפה, להראות את כפות הרגליים, להראות את פי הטבעת. הם ידעו שאנשים מחביאים דברי ערך בכל מיני מקומות כי זה יכול להציל אותו. עד אותו רגע לא ידעתי שלכסף אין שום ערך. היה איתנו ד"ר הילפשטיין, רופא הבית שלנו מקרקוב, הוא כבר היה מבוגר והיתה לו חגורת כילה. הוא לא ידע שצריך להוריד את החגורה. הוא היה לפני. הוא חטף מכות רצח על שלא הוריד את החגורה.

הובילו אותנו למקום שבו עמדו ה"ספרים". הם סיפרו אותנו או בעצם תלשו לנו את השערות מהחזה – סכים הגילוח לא היה כבר חד והם פצעו אותנו נורא. הובילו אותנו ל"מקלחת". אנחנו רואים את הטוש, סגורים במקלחת, ומחכים . . . פתאום יוצאים מים. ניצלנו. עד שהמים יצאו – אני לא יודע כמה זמן באמת עבר אבל זה היה נראה המון זמן. ערומים, רטובים, הריצו אותנו לצריף לקבלל בגדים. כל אחד קיבל בגדים לא מתאימים. ארבע פעמים החלפתי מכנסיים. כמו פורים. וכך, עם כובע על הראש ובגדים גדולים מידי או קטנים מדי, אנחנו הולכים לצריף.

לצריף יכולים היו להכנס אולי 200 איש אבל דחפו לשם 1,000 איש. לא היה מקום לשכב, אלא בישיבה. רגליים פתוחות לרווחה והשני נכנס בין רגליך. אין מקום בצריף, אך יש עוד אנשים בחוץ. ה-OD מאן היה פולני מוורשה. הוא לקח שולחן, זרק על האנשים. הם מתו והיה מקום לעוד. כך "ישנו".

כשקמתי בבוקר הכובע שלי לא היה אצלי. כנראה נפל בצפיפות הנוראה, ולא מצאתי אותו. יש מסדר, ויצאתי לאפלפלץ למסדר בלי כובע. חטפתי על כך מכות נוראיות. זה היה גהינום. אחר כך מישהו נתן לי כובע. את הכובע היה צריך להורדי כשראית גרמני.

הקבוצה שלנו יועדה לברינליץ. שינדלר הגיע לגרוס רוזן והוציא משם אנשים שעבדו אצלו במפעל. אני לא עבדתי במפעל שלו. אני לא יודע איך הגעתי לרשימה שלו. אני רואה שאנשים נדחפים לאיש (המזכיר) שעושה את הרשימות וחשבתי שאם כך זה צריך להיות משהו טוב. אני ואחי הגענו לרשימה לברינליץ. הדרך לברינליץ – אין מה לספר: קרונות דחוסים, סגורים, בלי אוויר ובלי מים ובלי אוכל.

הגענו לברינליץ ושם ראינו את שינדלר. אלוהים. הוא הביא 1200 אנשים, ואותם אנשים שרדו עד מאי 1945. הגענו בנובמבר 1944. היה זה מפעל טקסטיל עם מכונות גדולות מגרמניה, כל מכונה פי ארבע גבוהה ממני. העבודה שלי היתה מחוץ למפעל, היה עלי להביא קוקס (פחם מעובד) להפעלת המכונות. עבדתי בתחנת הרכבת, לשם הביאו את הקוקס, ואנחנו היינו מביאים אותו בעגלות למפעל. היתה זו עבודה טובה. היו מגיעים לשם כל מיני אנשים מהעיירה, והיו נותנים לנו כל מיני חבילות: חתיכת לחם או תפוח אדמה. הם ריחמו עלינו.

דבר נוסף, לא רחוק משם, מתחנת הרכבת, היו מאחסנים את תפוחי האדמה. במפעל לא היה מרתף לאחסון תפוחי אדמה. כנראה שמראש הכינו, אולי שינדלר ואולי עוד לפניו, ערימות גדולות של תפוחי אדמה שכוסו באדמה, וכל זה כוסה בשלג. כך תפוחי האדמה לא קפאו ולא התקלקלו. למטבח היינו מביאים משם 100-200 ק"מ תפוחי אדמה, וגם זה היה תפקיד שלי. היינו אוספים את תפוחי האדמה במין מריצה, ושני אנשים היו סוחבים אותה. בדרך היינו מחביאים קצת תפוחי אדמה בתוך "המנג'ט" שעשינו במכנסיים, והגרמני לא ראה. כנראה שהגרמנים כאן היו קצת אחרים, למרות שאני גם בברינליץ חטפתי מכות, בגלל משהו כזה. את תפוחי האדמה שהבאנו היינו חותכים לפרוסות דקות ושמים אותם על התנורים החמים שהיו מפעילים את המכונות במפעל. זה היה מעדן.

התנאים בברינליץ, מבחינת אוכל, לא היו טובים יותר מאשר במקומות אחרים – לא היה אוכל לאף אחד. היינו מקבלים קצת מים שבהם צפו חתיכות תפוחי אדמה, ומי שהיה בר מזל קיבל חתיכת תפוח אדמה. היינו מקבלים גם חתיכה קטנה של מין "לחם" שאותה היה צריך לחתוך ל-5 יחידות. כל יום היה מישהו אחר חותך את הלחם, ומשתדל לחתוך לפרוסות שוות ככל האפשר. אבל כדי שחלילה לא יקרה שמישהו קיבל פרוסה גדולה היותר היה התהליך כזה: היינו קבוצה של 5 אנשים (באות L: לבקוביץ, לזר ... ). חותך הפרוסות של אותו יום היה מחזיק את הפרוסות החתוכות מוסתרות מאחורי גבו, ושואל: למי עכשיו? ולפי הגרלה כל אחד קיבל את הפרוסה שלו. חתיכת הלחם הזו היתה שווה זהב. זה היה יותר מזהב, כי זהב לא היה שווה כלום. בברינליץ אוכל לא היה.

היה שם מפקד מחנה בשם לייפולד, הוא כבר ידע על מצבה של גרמניה במלחמה וידע שאין לאן לפנות את האנשים מברינליץ, זאת אומרת שצריך לחסל אותם במקום הזה והוא הכין מקום, למרות שהיה זה מחנה עבודה ולא מחנה ריכוז. שינדלר ידע על זה איך שהוא כי הוא היה מיודד עם הגסטפו. זמן קצר לפני סיום המלחמה לייפולד נעלם מהמחנה שלנו. כנראה ששינדלר כתב למשרד הבטחון שאדם צעיר ובריא מוצב כאן במקום בחזית, ולייפולד נלקח לחזית. זה היה מעשה של שינדלר.

משינדלר ישירות אני יודע שלקראת סוף המלחמה, כשהקרונות נסעו ממקום למקום, בלי מטרה, ואחד הטרנספורטים האלה הגיע אלינו (הוא לא היה מיועד לנו אבל לא היה לו שום יעד ומקום) והביאו אותו לתקחנת הרכבת, לאותו מקום שבו הייתי מגיע כדי לאסוף את הקוקס. היה חורף. אולי פברואר או מרץ. האנשים שהיו בתוך הקרון על יד הקירות שלו קפאו למוות. רק אלה שהיו בפנים ניצלו. האנשים האלה לא היו פרודוקטייביים בכלל עבור שינדלר, להיפך – היה צורך להשקיע בהם ולשרת אותם. שינדלר לקח אותם למפעל, הקצה חלק ממנו עבורם והפך אותו לבית חולים. שם שם שמיכות וניסה להחיות את האנשים הללו. זה היה דבר גדול. זה מה שאני לבד בעיני ראיתי.

אוכל לא היה. כשהייתי סוחב את הקוקס היינו הולכים ליד המטבח כי את תפוחי האדמה היינו לוקחים למטבח, ורואים את הנשים מקלפות תפוחי אדם וסלק. פעם, יחד עם אחי, כשהיינו יחד סוחבים את החבילות, ראינו שאפשר לקחת את הקליפות, ל"בשל" אותם על גבי תנורי הקוקס ולאכול. מישהו ראה את זה וחטפנו מכות רצח על איסוף הקליפות שנועדו, אולי, למאכל חיות. אוכל בברינליץ לא היה לנו.

אני זוכר שלייפולד כבר לא היה, ויומיים לפני השחרור שלנו בא ראש העיר של ברינליץ, צ'כי, ונשא נאום על כך כמה הם הזדהו עם הסבל הנורא שעבר עלינו והוא מבקש שעוד כמה ימים, כשנשחרר, שלא נוציא את הזעם על אנשי המקום. אני לא ראיתי שהם עזרו לנו. אולי שינדלר ראה.

יום אחר כך קמנו בבוקר – ואין אס.אס.- מאן. אין אף אחד. שעה אחר כך נכנס רוסי על סוס, אני לא הבנתי רוסית, ואמר: "אתם חופשיים, אתם יכולים ללכת ולעשות מה שאתם רוצים". הוא שאל אם יש כאן איזה גרמני שהציק לנו. אמרנו שגרמנים אין, אבל היה קאפו גרמני אחד שהתעלל בנו. הוא היה אחראי עלינו והציק לנו מאד. הרוסי אמר שאנחנו יכולים עכשיו להחזיר לו. היו כאלה מבינינו שהחליטו לעשות לו משפט, ושפטו אותו לעונש מוות. עוד לפני שהספיקו לתלות אותו כולם החטיפו לו מכות כאלה שאני חושב שהוא היה כבר מת כשתלו אותו.

מברינליץ, כמה ימים אחרי סיום המלחמה, נסענו לקרקוב. קבלנו חתיכת בד חורפי ממה שהיה במפעל, כמו כל אחד מה"אסירים" של ברינליץ. רציתי לדעת מה קרה למשפחה. אחות אחת שלי ברחה להונגריה וניצלה שם, אחות אחרת ברחה לסלובקיה וניצלה שם במנזר קתולי. היא ובעלה ושלושת הבנות התגוררו בנובי טרג שליד הגבול הסלובקי. כאשר המלחמה התחילה והם ראו מה קורה הם ברחו לסלובקיה. לבעל היה קול נפלא, הוא שר נהדר וכשהיה שר היו אנשים עומדים בחלונות ומקשיבים. הוא היה מבית דתי ולכן היה שר בבית הכנסת. הוא אפילו נשלח על ידי ההורים שלו לקונסרבטוריון בברלין כדי ללמוד. הם ניצלו. הם הגיעו למקום קטן. לאחותי ולבנות שלהם היה "מראה טוב" של פולניות. היא נראתה כמו גויה. ענדה צלב. הם כולם התחבאו במנזר והוא היה שר במנזר ומגנן על אורגן. כך כולם ניצלו כפולנים.

אליעזר צוריאל מספר על משפחת בורנשטיין

בפגישה עם אליעזר צוריאל, ביולי 2001, סיפר לי האחרון על משפחתו של ליפא בורנשטיין, אביה של טונקה. לפי סיפורו ליפא בורנשטיין היה יהודי מודרני, הוא היה דתי כשצריך היה וחילוני בעסקים (אימות לכך שליפא לא היה יהודי חרד אפשר למצוא בתמונה היחידה שלו ששרדה, ובה הוא עטור זקנקן קטן בלבד ומטופח; מידע זה סותר שסופר על ידי מרים עקביא לפיו עסק ליפא בעיקר בלימוד תורה, בעוד שהסבתא עבדה בבית החרושת). סבתא מינדל היתה אישה מאד דומיננטית וחזקה. כנראה שכל בנות שיינוביץ היו נשים אסרטיביות.

המעבר של משפחת בורנשטיין מכשאנוב לקרקוב התרחש כנראה סמוך לימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וכנראה על רקע הגיוס לצבא.

על שיחרורו של ליפא בורנשטיין משרות צבאי, בימי מלחמת העולם הראשונה, סופר במשפחה הסיפור הבא (את הסיפור הזה זוכר אליעזר מאז שהיה ילד קטן, למרות שהארוע התרחש טרם לידתו): ליפא ביחד עם אחיו הבכור גדליה, שהיה ממולח ואיש העולם הגדול, הגו תוכנית מבריקה כיצד לפתור את ליפא מגיוס. השניים שהו בוינה, אוסטריה (לא ידוע מדוע ולמה) והלכו ביחד להצגת תאטרון. באמצע ההצגה קפץ ליפא על הכסא והתחיל לצרוח ולהוציא קולות משונים. הוא נלקח מהמקום ובהמשך שוחרר מהגיוס, כמי שאינו כשיר לשרות צבאי. אחיו הצעיר של ליפא, צבי אביו של אליעזר, ברח בשל אותה סיבה מקרקוב להולנד, ומשם לפרנקפורט וחזרה לקרקוב.

אליעזר סיפר כי זכור לו שמספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה הקים ליפא בורנשטיין, בשותפות עם גוי, מפעל לייצור מספרים יצוקים. הכל היה טוב, אך המספרים היו מתנפצים כאשר נפלו לרצפה, והעסק כשל. גם בסיפור זה נחלץ לעזרתו של ליפא אחיו הבכור גדליה, ובאמצעים שונים הצליח להבריח את הגוי מבלי שליפא היה חייב לו בהוצאות כלשהם. בתקופה שבה הוקמה השותפות בין ליפא לגוי, עברה המשפחה להתגורר בדירה אחרת, ברחוב בונרובסקה 14 (ulica Bonerowska) בעוד שהחנות המשיכה להתקיים ברח' קרקובסקה 30. משהתפרקה השותפות חזרה המשפחה להתגורר ברח' קרקובסקה 36.

בתקופת הגיטו גרה משפחת בורנשטיין ברחוב לובצקה 20, ויחד עמה, בדירת שנים או שלושה חדרים, גרו עוד 4 משפחות. טונקה עבדה, בחלק מהזמן שגיטו קרקוב עוד היה קיים, במפקדה של הנאצים, בבנין שהיה בדרך לגיטו.

בספרה של ארנה (אסתר) שפגטנר-פרידמן "ארוכה הדרך הביתה..." (פגשתי אותה באירוע של ארגון יוצאי קרקוב – ל.ה.) היא מזכירה את מינדל בורנשטיין ובנותיה בשני הקשרים.

בעמוד 77 של ספרה, בפרק "פלאשוב – מחנה השמדה" מספרת הכותבת על עבודתה במחנה, וכך היא כותבת: "עבדתי במתפרה, במחלקת מוצרי טריקו... רוז'ה, גיזה, גברת בורנשטיין, בתה ואני עבדנו סביב שולחן אחד. כולן היו בנות למשפחות עשירות וקיבלו חבילות מפולנים... לנו לא היתה כל עזרה מבחוץ."

בעמוד 109 בפרק "אושוויץ – מחנה לדוגמא" היא כותבת: "הגענו למיתחם בנינים דו-קומתיים בנויים לבנים אדומות. נקיים יחסית. עברנו בשער עליו היה כתוב "העבודה משחררת". הוכנסנו לבניין ושוב חיכינו. הופיעו אנשי ס.ס. חדשים וציוו עלינו לפשוט את כל בגדינו כדי שיעשו בנו חיטוי. לאף אחת מאיתנו לא היו כינים. יום קודם התרחצנו וקיבלנו בגדים-סמרטוטים נקיים ללבוש. אך לא היה טעם להסביר ולהתווכח. איש לא שאל שאלות ואיש גם לא הקשיב. המים היו קרים כקרח. התעטפנו ביריעות בד גדולות, כעין סדינים, ורטובות נדחפנו החוצה.

מצאנו עצמנו בחצר בין שני מיבנים מגודרים בתייל. בצד אחד הבחנו בגברים, לבושים בבגדים מפוספסים. מצדה השני של הגדר היו נשים. התיישבנו על הארץ, עטופות ב"שמיכות" וחכינו לבאות. לא ידענו היכן אנו נמצאות ולשם מה הובאנו לכאן. חלפו שעות ואיש לא ניגש אלינו.

היה זה חודש נובמבר, שלג ירד, הרוח חדרה לעצמות מבעד לסדינים הרטובים. היינוערומות ורעבות, קפאנו מקור. הלילה ירד ועדיין דבר לא התרחש. הצטופפנו, נמצדנו זו לזו על מנת להתחמם מעט. לידי ישבו אירקה, גברת בורנשטיין ובנותיה ועוד מספר בנות שהגיעו איתנו מפלאשוב.

כאשר החשיך לגמרי שמענו לפתע קולות גברים קוראים מעבר לגדרות התייל. היו אלה הגברים הכלואים שחיפשו קרובים. מישהו קרא "בורנשטיין! בורנשטיין!" היה זה בנה של גברת בורנשטיין שהשליך לה מעט לחם מעבר לגדר. עוד מישהי מצאה את אחיה. אי אפשר היה לראות דבר, רק הקולות חיפשו ושאלו בחסות החשיכה.

חשתי בפת-לחם נדחפת לידי. היתה זו הגברת בורנשטיין שדחפה אותה לידי. לא האמנתי. במחנה, בפלאשוב, כולם קראו לה מכשפה. ואילו עכשיו, כשכל חתיכת לחם נחשבת לאוצר, היא חלקה את הלחם היקר איתי! מעולם לא נתנה דבר לאיש. גם כאשר היה לה הרבה. ידעתי שכמות הלחם שקיבלה לא היתה גדולה ויכולה היתה בקלות לסיימה יחד עם בנותיה.

אבי היה אומר שאין לשפוט אדם כל עוד אינך מכיר אותו היטב. ברגעים כאלה אפשר להכיר אנשים היטב."

אליעזר צוריאל הבהיר את המסופר על ידי ארנה וסיפר כי "כשפונתה משפחת ליפא ומינה בורנשטיין לפלשוב, עבדו האם והבנות, בלה וגוסטה, במפעל סריגה. יחד עם כותבת הספר, ארנה. רוב העובדות במפעל הסריגה היו בחורות צעירות, וסבתא מינדל, שהיתה כבת 50 שנה, היתה המבוגרת ביותר במקום. הבנות פטפטו וציחקקו בעת עבודתן, דבר שלא היה לרוחה של מינדל, ולפיכך כינוה "המכשפה".

עם חיסול פלשוב, נשלחה סבתא מינדל ובנותיה לאושוויץ. בהגיען למקום הן הופנו למין מחנה מעבר, מחנה מגודר בתוך המחנה הגדול. מחנה זה גבל במחנה הגברים. כשהגיעו בנות בורנשטיין למקום שמעו מישהו ממחנה הגברים שואל האם יש כאן בורנשטיין. היה זה הנרי בורנשטיין, בנו של גדליה, ששאל. משנענה הנרי בחיוב, וראה את מינדל, נתן לה ככר לחם. מככר לחם זו הקצתה מינדל "המכשפה" פרוסת לחם גם לארנה, שמאזכרת את הסיפור בסיפרה."

אליעזר אמר כי את הסיפור הזה הוא שמע גם מטונקה, והיא שסיפרה לו כי היה זה הנרי בורנשטיין אותו פגשו.

* * *

בימי השבעה על טונקה באה לביקור תנחומים פֶלָה צוקרמן. פֶלָה למדה בכיתה אחת עם גוסטה, ושתייהן סיימו את הגימנסיה העברית בקרקוב בשנת 1938. פֶלָה היתה חברתה הטובה של חיושה (דיאמנט) ויסברגר. (לדבריו של יעקב לֶזֶר היתה פֶלָה צוקרמן אהבתו הראשונה, והיה נוהג להציץ לה מתחת לשמלה).

פֶלָה ומשפחתה גרו ברחוב פּודְגורְסְקָה שעל שפת הויסלה, ולמשפחתה היה מחסן עצים. אחרי מלחמת העולם השניה עבדה גוסטה אצל משפחת צוקרמן. פֶלָה אומרת שנעמי דומה דמיון רב לסבתא בּוֹרנשטיין, אלא שצבע שערה של סבתא היה כהה מאד, ממש שחור.

* * *

בעת השבעה על פטירתו של יעקב ז"ל סיפר יוסף בּוֹסָק על היכרותו עם משפחות לזר ובורנשטיין. יוסף בוסק הלך לבית הספר יחד עם שוּלֶם לזר ועם הֶנֶק וכטל, בעלה של גוסטה בורנשטיין. בנוסף, אחיו הגדול מאיר, היה יצא עם טונקה בשנת 1945. לדברי יוסף, דברו טונקה ומאיר בעיקר על שירה.

יוסף בוסק סיפר כי למשפחת בורנשטיין היה בית יציקה של ברזל ובו גם הכינו מספריים. בבית החרושת היו תנורים של פחם ובהם עשו פלטות לתנורים. לאביו של יוסף בוסק היה בית חרושת גדול למוצרי אמייל וברזל. ליפא בורנשטיין היה לקוח של בית החרושת של משפחת בוסק, ומידי חודש היה בא לבית בוסק כדי "לסגור" את החשבון החודשי. במהלך החודש, היתה משפחת בורנשטיין לוקחת חומרי גלם על החשבון, ומידי פעם היתה טונקה באה לשלם כסף על חשבון הסחורות שנמשכו במהלך החודש.

יוסף בוסק סיפר גם על הֶנֶק וכטל. באותן שנים, עוד לפני המלחמה, היתה "מכסה" (נומרוס קלאוזוס) של מספר היהודים אשר התקבלו לאוניברסיטאות בכלל, ולפקולטה לרפואה בפרט. בשנת 1938 היה הֶנֶק וכטל היהודי היחיד שהתקבל לבית הספר לרפואה בקרקוב. בוסק מספר כי לגבי קבלתו של הֶנֶק לרפואה התהלכו שני סיפורים. על פי שמועה אחת שלמה משפחתו של הֶנֶק וכטל סכום השווה ל-20,000 דולר תמורת כניסתו, והשמועה האחרת גרסה כי אמו של הֶנֶק וכטל היתה קרובת משפחה של גנרל מונט, יהודי משומד בעמדה בכירה, אשר סייע בקבלתו של הֶנֶק לפקולטה לרפואה.

בימי המלחמה, לאחר הקמת פְּלָשוֹב, נשלח הֶנֶק לפְּלָשוֹב. כסטונדט לרפואה עבד בפְּלָשוֹב בחיטוי כינים בבית המרחץ. עם סיום המלחמה, בחר הֶנֶק להשאר בקרקוב, ולהשלים את לימודיו כרופא שיניים, ולכן נשארה המשפחה בפולין. רק בשנת 1957 עלתה משפחת גוסטה והֶנֶק וכטל לישראל.

* * *

בינואר 2002, במסגרת עבודתי להשבת רכוש יהודי פרטי בפולין לבעליו, דברתי עם אחדים מיוצאי קרקוב. תוך כדי שיחה עם גב' הנפלד סיפרה היא לי כי היתה יחד עם טונקה באושוויץ. וכך היא סיפרה: "אמא שלך היתה בעלת תושיה רבה מאד. תקופה מסויימת עבדתי עם אמא שלך ליד בית מלאכה שבו עשו גלגלים לעגלות. היה זה בחורף של סוף שנת 1944 ותחילת 1945. בית המלאכה היה אמנם בפנים, אך אנחנו עבדנו בחוץ, מוגנות אך ורק על ידי גגון קטן. המקום בו עבדנו היה קרוב ל"כביש" גישה. מפעם לפעם היו עוברות שם עגלות עם תפוחי אדמה ומצרכים אחרים. כשמרחוק נשמע רעש של גלגלי עגלה, עוד לפני שמי מאיתנו הבינה מה קורה, היתה אמא שלך קופצת מיד על העגלה, מורידה ממנה כמה תפוחי אדמה, וחוזרת למקומה. כך היא האכילה את משפחתה. היא היתה מאד זריזה והבינה איך להסתדר".

* * *

גב' דורה פינקרפלד לבית לבקוביץ, גם היא מקרקוב, סיפרה כי גם היא היתה עם טונקה באושוויץ. היא מספרת שמיד אחרי המלחמה, כשחזרה לקרקוב, פגשה באקראי בטונקה. טונקה פנתה אליה וביקשה סליחה. דורה לא ידעה על מה הסליחה, ואז הסבירה טונקה: "כשהיינו באושוויץ ניגש אלי מישהו ושאל אם אני מכירה את לבקוביץ, ונתן לי ככר לחם עבורכם. הייתי מאד רעבה, ולקחתי לי חתיכה קטנה מהלחם. עד שמצאתי אתכם, הלחם כולו נגמר. אני מבקשת סליחה שאכלתי את הלחם שלכם". דורה אמרה שהיא סלחה מיד.

מרים עקביא על משפחת בורנשטיין

בפגישה ב-20.12.1999, שהתקיימה בבית התפוצות, סיפרה מרים עקביא על טונקה:
"את אמא שלך הכרתי כמה שנים לפני שפרצה המלחמה, נדמה לי שעוד כשהייתי בת 9. אחיה הצעיר של טונקה, מילק, היה חבר של אחותי לושה, ודודי, משה פלסנר, התחתן עם אחות אמך, בלה. אני זוכרת את החתונה היטב. החתונה היתה מפוארת, בבית מלון, ואנחנו הילדים לא הוזמנו. לכבוד החתונה תפרו כולן שמלות חדשות, עד היו אני זוכרת את שמלתה של אמי, שמלה ארוכה שחורה, עם צווארון תכלת אשר התאים לעיניה הכחולות. בארוע זה הכרתי את טונקה.

על אחותה של אמך, בלה, רק אוכל לספר שהיא לא היתה יפה במיוחד, והיו לה רגליים שמנות. אנחנו היינו צוחקים על דוד משה, שהיה בררן גדול בענייני נשים, ועקב כך היה רווק עד גיל מבוגר יחסית. הוא אהב מאד לרקוד, והיה נוהג לשיר אריות. בסופו של דבר הוא התחתן עם בחורה עם רגליים שמנות.

אני זוכרת שאמא שלך, שהיתה אז בחורה צעירה בערך בת 22, היתה באה לבקר אותנו. באותה תקופה גרנו יחסית רחוק מהרובע היהודי (ברחוב Lokzowska 47). אמך היתה אישה מאד אלגנטית, ולבושה יפה. במיוחד אני זוכרת את מעיל הגשם (טרנג') בצבע בג' מרופד בפרווה, וצווארון פרווה תואם. על ראשה חבשה כובע תואם. עוד אני זוכרת שבאחד הפעמים שטונקה באה לבקר אותנו, כשהיא לובשת את הטרנג', ירד בחוץ שלג כבד. כשפתחתי לה את הדלת, היתה הפרווה החומה של מעילה מנוקדת בפתיתי שלג, והמראה שלה היה מרהיב.

כשפרצה המלחמה, והמבוגרים היו דנים במאורעות, היתה טונקה משתתפת בשיחה, מנתחת את המצב הפוליטי בחריפות רבה, וכולם האזינו לה. טונקה היתה משכילה מאד, קראה הרבה, ושלטה היטב בשפה האנגלית.

בתחילת המלחמה, עזב משה פלסנר את הבית שהקים עם בלה ברח' וִיטְלֶה, וברח למזרח, ללבוב. ההנחה היתה שלנשים לא יאונה כל רע. בלה חזרה לבית הוריה. באותה עת היא היתה בהריון, אך הפילה. להורים היה בית חרושת למספריים. הסבתא עבדה בבית החרושת, והסבא למד תורה.

אחר כך עברנו לגיטו. בגיטו תנאי המגורים היו קשים מאד. הייתי כבת 14 שנים. אני זוכרת שיום אחד ה-או.דה פרצו למקום שבו גרנו, ובחיפוש שערכו בעליית הגג מצאו את התעודה הארית המזוייפת שלי. אני לא זוכרת את השם שהיה בתעודה, אך התמונה היתה תמונתי, והיו טביעות האצבעות שלי. הם התחילו לחפש את בעלת התעודה, ואותי החביאו בתוך ארון. ה-או.דה תפסו את אחותי לושה ואת השכנה, גניה מלצר, ולקחו אותן לבית הסוהר כדי לבדוק מי היא בעלת התעודה. הוחלט שצריך להוציא אותי מהבית, ואז, בלילה, בחושך, הבריחו אותי לבית משפחת בּוֹרנשטיין. אמא שלך קיבלה אותי שם, היא היתה אשה עם תושיה רבה. באותה תקופה היתה לי גרדת קשה, ממש עד זוב דם. היה חשש שאדביק את האחרים. אמך הורתה לי להתפשט, ומרחה אותי במשחות. נשארתי שם לילה או שניים.

משם עברנו כולנו לפְּלָשוֹב. אמך היתה המנהיגה של המשפחה. כל הזמן היא טיפלה באמה ובאחיותיה. אני זוכרת שכל הזמן היא דאגה לבלה שתשמור על עצמה, ותטפח את עצמה, כי היא אשה נשואה, ובעלה ישוב בקרוב. אמך תמיד ידעה מה לעשות, ולא אבדה את העשתונות. בפְּלָשוֹב עבדנו כולנו בתפירה. את ראשי הגברים גילחו באמצע הראש, על מנת להשפילם וכדי למנוע את אפשרות בריחתם. התנאים היו איומים ונוראים.

גם באושוויץ היינו ביחד. אמך עם אמה ושתי אחיותיה, ואני עם אחותי לושה ואמי. נדמה לי שהמספרים שקיבלנו היו קרובים מאד (מספרה של מרים - 26804). אני זוכרת את הסלקציות האין סופיות, ואת ערימות הבגדים המונחות בכל מקום. ערימות בגדים בלי אנשים. היו שם יהודיות סלובקיות שהיו הקאפויות וכל הזמן הן צרחו בהונגרית ג'יְורְשָין (מהר) ו-צֶ'נְג לֵיגֶ'ן (שקט). אף פעם לא ידענו מה יש במקלחות, האם יצאו משם מים או גז. כדי להשפילנו, היו מגלחים את הראשים. לא את ראשי כולם, אלא את מי שחשקה נפשם. אני זוכרת שיום אחד יצאנו מהמקלחות, ופתאום אני רואה את הסבתא שלך ואת בלה כשראשיהן מגולחים. המראה היה נורא. לא אשכח את מבטה של סבתך.

אמך היתה בעלת גזרה נהדרת, ופנים יפות. בסלקציות היא היתה מתייצבת לפני בנות המשפחה ומנסה להחביא את סבתך, כך שה-אס.אס. יבחינו בה ולא יראו שסבתך מבוגרת. אני חושבת שכך היא הצליחה להעביר אותם מספר סלקציות. בסלקציה אחת בלה אחותה וסבתך הלכו לתאי הגזים. כנראה שכך הצליחה אמך להציל את אחותה גוסטה, שהיתה נכה מלידה".

* * *

מתוך סיפור של מרים עקביא "השיבה מלבוב" שהתפרסם בחוברת "מאזניים" ביולי 1995, וניתן לטונקה עם הקדשה של המחברת: "בתודה מאוחרת":
"...למחרת אסון חדש התרחש. באו מה"אורדנונג-דינסט" (המשטרה היהודית, (O.D.ואסרו את רלי (אחותה של מרים עקביא – ל.ה.). ברור היה שמישהו הלשין. ביצעו חיפוש בעליית הגג ומצאו את הקנקארטה הארית של אניה (המחברת, מרים עקביא – ל.ה.). אמא דחפה אותה לארון. בפנים היה חושך סמיך. שום לילה לא חשוך כל-כך, כמו פנים-ארון, חשבה אניה, נחנקת בפנים ומתגרדת עד זוב דם. אמא עמדה לפני הארון, חיוורת כסיד, כשאחד משוטרי-סדר הניח מתחת לאפה קנקארטה עם תמונתה של אניה, וצעק: "היכן הנערה הזאת? היכן בעלת הקנקארטה?". השוטר השני חיפש כבר מתחת למיוות, והשלישי, בחיוך ציני נכנס לחדר, כשהוא אוחז בצווארונה של רלי המבוהלת, שברגע זה חזרה מבית-מרקחת של פנקייוויץ עם משחה נגד גרדת, שההורים, לפני כמה ימים, הזמינו. ... השוטרים עזבו כבר את הדירה, נוטלם אתם בכוח את רלי המבוהלת, שהספיקה לזרוק על הרצפה את צנצנת משפחת הפלא נגד גרדת.... אניה יצאה מהארון. פצעיה זבו דם. "מוכרחים להסתיר אותה" אמרה אמא, "אסור להם למצוא אותה, חייה בסכנה." אניה מחופשת עטופה בצעיפים, הועברה למשפחת בורנשטיין, אשר הסכימה לתת לה מקלט למספר ימים, בתנאי שלא תדפיק אותם בגרדת, כי זה, הם אמרו, יכול להיות גרוע אפילו ממוות."

* * *
מרים עקביא, בספרה "יורק ואניה: נעורים בשלכת" כותבת על העבודה ב"שטריקריי" במחנה פלשוב. בעמוד 131 היא מתארת: "ליד שולחן אחד ישבה הגברת בורנשטיין עם שלוש בנותיה, שהבכורה בהן, בלקה, כבר היתה נשואה. היא היתה נשואה לדודה של אניה (המחברת עצמה – ל.ה.), משה (פלסנר – ל.ה.), אחיה הצעיר של אמא. עם פרוץ המלחמה הוא ברח ללבוב, כשהעיר עוד היתה בידי הסובייטים. (רק מאוחר יותר כבשו אותה הגרמנים. כשיורק ואניה היו בלבוב, בנובמבר 1942, כבר שלטו בה הגרמנים.) הדוד משה ברח מפני הגרמנים: מקרקוב ללבוב ומלבובב הלאה, לתוככי ברית המועצות. המשפחה בקרקוב ואשתו בלקה איבדו את עקבותיו. הקשר עמו נותק, המרחבים בלעו אותו, הגעגועים הציקו, אך נעמה המחשבה שהוא ניצל והוא בן-חורין.

אחרי שדוד משה הלך מזרחה חזרה בלקה לבית הוריה. עכשיו ישבה עם אמה ועם אחיותיה ליד אחד השולחנות ב'שטריקריי'. האחות האמצעית, טונקה, נטלה על עצמה פיקוד עליהן. אינטליגנטית ויפה, לחמה טונקה כמו לביאה להשיג לאמה ולאחיותיה תנאים טובים יותר, יותר לחם, יותר מרק. היא דאגה בעיקר לבלקה.

'היא חייבת להחזיק מעמד. בעלה חי, הוא יחזור אליה, וחשוב שימצא אותה בריאה ובמצב טוב...''"

בהמשך, מתארת הסופרת את קורותיה באושוויץ, ובעמוד 156 היא מתארת: "והנה גברת בורנשטיין עם אחת משלוש בנותיה. תמיד ראו אותן ברבעייה. עשיו הן רק שתיים (סבתא מינה והבת בלקה – ל.ה.). עירומות ומגולחות ראש. אשה אחת, אשה-שלד, אומרת משהו שאי-אפשר להבין. זו אזהרה, משהו חשוב, אך לא ניתן להבין. לגברת בורנשטיין שדיים נפולים. בתה עוברת לפניה, מנסה להסתיר בגופה הצעיר את גוף אמה נפולת השדיים. הגרמני התורן סוקר את הצעירה, אינו שם לב לאמה. רק זו הפעם. עיניה של אניה קולטות את מבט עיניה של הגברת בורנשטיין. את המבט הזה אי-אפשר לשכוח.
בסלקציה נוספת נלקחו שתיהן – האם והבת – לתאי הגזים."

* * *

בספרה "כרמי שלי" מספרת מרים עקביא על הרומן שבין דודה משה (מוניש, מרק), אח אמה, לבין בלה בלקה בורנשטיין, אחותה הבכורה של טונקה. וכך היא מספרת:

"כן, סוף כל סוף גם הוא (משה פלסנר – ל.ה.) כבר מאורס. הנערה צעירה ממנו בעשר שנים ומאוהבת בו מאוד. לסבתא (שבע פלסנר – ל.ה.) יהיה קשה. אחרון בניה, האהוב עליה ביותר, ייצא מהבית." (עמ' 269).

"לעתים היה מרק (משה פלסנר – ל.ה.) נותן את קולו בשיר משירי יאן קיפורה, הזמר הנודע. אמו מצד אחד וארוסתו, בלקה, מצד שני, הביטו בו בעיניים מלאות גאווה" (עמ' 270)

"אמא ואבא (ברוניה לבית פלסנר והירש וינפלד) הקדישו עתה הרבה מזמנם להכנת רשימות המוזמנים לחגיגת בר-המצווה של איז'יו (אחיה של מרים עקביא – ל.ה.), שהיתה אמורה להתקיים ביולי 1938. כחודש אחרי זה תתקיים חתונתו של מרק (משה פלסנר עם בלה בורנשטיין – ל.ה.). עבורו כבר הוזמן אולם במלון "רויאל" ותפריט למאתיים מוזמנים". (עמ' 273)

"המסיבה נמשכה (מסיבת בר-המצווה של איז'יו). הצלם הממושקף הגיע אף הוא וצילם את הנאספים. מרק וארוסתו בלקה צחקו אל תוך המצלמה. אחר-כך הביטו זה בעיני זה והצלם צילם אותם בפרופיל". (עמ' 278)

"באחד מבתי-המלון הקטנים שעמדו בפאתי היער, שכרו מרק ובלקה חדר. הם לא הצליחו לצאת למסע כלולות לחוץ-לארץ, כפי שתכננו. מושינה הקסימה אותם ממבט ראשון, כך אמרו, ולא מצאו שהיא נופלת במאומה מן ההרים או המרחצאות המפורסמים בגרמניה. "בקרוב יהיה להם תינוק" התלחשו הילדים. "כבר רואים". (הארוע המסופר מתרחש בקיץ 1939, בעת חופשה משפחתית בנווה קיץ מושינה). (עמ' 292)

* * *

ב-2005 פניתי לארכיב האוניברסיטה היאגלונית בקרקוב וביקשתי לברר לגבי לימודיה של טונקה. להלן התשובה:

The Jagiellonian University Archives inform that Tonia (Antonina) Bornstein, born 18.02.1917 was a student english language and literature in Faculty of Philosophy in academic years 1936/37-1938/39. She was registered in Jagiellonian University as a daughter of Mina and Lipman - contractor, owner of small workshop in Krakow. After Second World War she come back to University and studied in 1945/46 and 1946/47. We haven't any traces of diploma for person named Bornstein Tonia in years 1947-1950.

משפחת בורנשטיין המורחבת

מתוך "בְּהָמיר אָרֶץ וּבְמוט הָרים" נכתב ע"י אליעזר צוריאל (בורנשטיין) בן צבי בורנשטיין וצפורה ואכשטוק הי"ד (2002-1923) "

על הורי אבי ידוע לי מעט מאד. סבא אליעזר היה מרותק מספר שנים לכיסא גלגלים בגלל שבץ שלקה בו בהיותו עדיין בשנות החמישים ולא האריך ימים; סבתא טייבעלע הדעתנית ובעלת המרץ, ניהלה חנות גדולה של סידקית, שהיתה מצויה בכיכר העיר כְשאנוב. נפטרה תוך כדי ניתוח שֶבר בעיר וינה, שהיתה מפורסמת, בין היתר, ברופאים מפורסמים. מספר פעמים שמעתי מפי אבי דברי התמרמרות הקשורים בסיבת מותה. לדבריו, אחד מאחֵי סבתא נחשב בעירו כמומחה להכנסת שבר שיצא ממקומו. הוא נתבקש לטפל באחותו בשעת אירוע כזה אצלה אך לא היה מוכן לכך, בגלל נימוקים דתיים, כפי שהוא הבינם, דבר שגם להחרפת מצבה של אחותו, להסתבכות ולמותה. אבי התקומם נגד סוג אדיקות זה, כל פעם שהזכיר את הדברים." (שם, עמ' 13)

"להקדים את המאוחר, מחמשת צאצאי סבי שמואל, אב אמי, ומשבעת צאצאי סבי אליעזר, אב אבי, אף אחד מהם לא מת מיתה טבעית. כולם נרצחו בהיותם במיטב שנותיהם, בהיותם במלוא כוחם. מהם הוכחדו יחד עם כל משפחתם, נשיהם וילדיהם, מבלי להשאיר שריד ופליט ויש שהותירו אחריהם צאצא שניצל דרך נס. מכמה משפחות ניצלו בנות בלבד; אני נותרתי הבן היחיד בין הבנים של שתי המשפחות." (שם, עמ' 14)

"בהזדמנות אחרת התארח בביתנו בן-דודי אליעזר מכשאנוב. ליד שולחן השבת, להישמר מפני "שלושה שאכלו ואין ביניהם דברי תורה"... השמיע האורח בעל-פה באזני אבי "פשעטיל", דיו בסוגיה מן התלמוד, הערים קושיות ותירצן, דחה את התירוצים ונלחם מלחמתה של תורה. לבסוף יישב את הקושיות והאיבעיות, נשם לרווחה וחיוך נצחון נח על פניו. האזנתי משתאה אף כי לא הבנתי דבר. הפליא אותי שאמו, דודתי הנערצת סאלה, תמיד הרעיפה תשבחות עלי וכלפי בנה היו לה תמיד טענות. הדודה סאלה היתה נשואה לאחיו הצעיר של אבי, הדוד נחמן, איש צנוע ועניו, מרבה בצדקה וירא-שמים. המדבר בלחש, שכדי לקלוט את דבריו היית צריך להטות עצמך אליו. סופר לי עליו שאחרי מות אביו, הסבא אליעזר, ניהל יחד עם אמו, הסבתא טייבעלע הנמרצת את בית-מסחרם הגדול, החליט להתחתן עם נערה ענייה שעבדה אצלם בחנות, למרות התנגדותה התקיפה של אמו. כמעט מהדורה מתוקנת ואופטימית של "סיפור פשוט". מי היה יכול לייחס לאיש צנוע ורך זה תקיפות ועוז רוח כאלה." (עמ' 35)

"מכיוון ששכונת זביעז'יניעץ היתה מרוחקת מדי לטיול רגלי היינו מגיעים לבית הדודים בחשמלית בימי ראשון, יום שביתת מסחר כפויה של היהודים, ולעיתים ממשיכים משם לְדֶעמבניקי, מקום בו נמצאה חווה חקלאית של שיינוביץ, דוד אבא. החווה סיפקה חלב לרבים מיהודי קראקוב שנמנעו להשתמש בחלב נוכרים. הדוד שיינוביץ, עטור זקן לבן, בעל הדרת פנים, גר בחוותו המרוחקת מסביבה יהודית, אך היה בה בית כנסת קטן, ארון קודש וספר תורה, מוקף אוכלוסיה נוצרית קיים עם בני ביתו את יהדותו בהקפדה, מראה שהטביע רישומו בנפשי." (עמ' 38)

"בסוף הקיץ נשלחתי לעיר טארנוב לשהות מספר ימים בבית דודי גדליה, האח הבכור של אבא. בעיני בני המשפחה דוד גדליה נחשב כאיש העולם הגדול, מפולפל וממולח, יבואן קש אורז לייצור מברשות קירצוף. בשנות העשרים עלה לארץ-ישראל וחזר לפולין, מסיבה לא ידועה לי, אבל קנה בארץ-ישראל בית קטן ופרדס במושבה מגדיאל, והשאיר בארץ שני בנים, ליפא הבכור וזאב הצעיר.

באלבום תמונות של משפחתו תצלומים מן הארץ וביניהם תצלום ליפא, רובה על כתפו ואשפת כדורים תלויה באלכסון על חזהו, עומד למרגלות מגדל המים של המושבה. מראה לא רגיל לגבי. אך מזומן היה לי להיות נוכח בביתם במחזה מותח במיוחד. הדודה שרה בישלה ותיבלה חלק מחזה בהמה, בשר המיועד לצליה ולקשירה שיעמוד בטריותו, לשם משלוח לבנים לארץ. אבל לתוך הבשר, לפני קיפולו, נתחב אקדח. הבשר קופל, נקשר, נארז ונשלח. היתואר שימוש באקדח בסיטואציה כלשהי בגלות? " (עמ' 42)

"אבא רגיל לבקר את אחיו ליפא הגר בקירבתנו, ולהתכבד בצו'לנט בעשה ידיה של דודה מינדעל, להיכנס לרגע לדודו הזקן ליפא, הגר ממול ולברכו בשבת שלום, ואם יספיק הזמן, לצאת בחברת בני ביתנו לטיול ב"פלאנטים", לפגוש מכרים ובני משפחה רחוקים, להחליף מילים וברכות. יש מהם לבושים אירופית ויש מהם לבושים מלבוש חסידי, כמו בן-דוד של אבא, נתן, החבוש קולפאק גבוה ומעיל קטיפה והוא בחברת אשתו ובתו, מצוחצחות ואלגאנטיות." (עמ' 50)

"אחד מבני משפחתו של אבי, זיגמונט בורנשטיין, היה בין הכלואים במחנה ריכוז ונפדה בכסף רב על ידי משפחתו בחו"ל. הגיע בשנת 1939 לקראקוב כשהוא חבול, צולע ופצוע בכליותיו ממכות שספג. לפני פרוץ המלחמה היגר בעזרת מאמצי משפחתו ללונדון. הוא היה בר-מזל, מן המעטים שנמלטו מפח היקוש שנשתרג לרגליהם."(עמ' 56) "

ברחוב בו נמצאת חנות הורי, ממולה, מתגורר דוד אבי, ר' איצקל בורנשטיין, שמלמד בביתו גמרא לאברכים מבוגרים, כבר-ראייה ומצחו כמעט נוגע בדף הגמרא הפתוח לפניו. בנו הוא רב בעיירה במערב פולין, וויעלופולע, ובבית שתי בנות, רוז'יה ורֶעשה, תופרות מעולות ומבוקשות, אינטליגנטיות. שתיהן מבוגרות בסביבות גיל שלושים ועדיין לא התחתנו. אימם, יהודיה קטנה ומצומקת, עיניה כלות ובפיה אנחה, אינה פוסקת להתעניין ולתור אחרי חתנים לבנותיה." (עמ' 60)

"בין הנמלטים גם בני משפחתנו. אחי אבא הדוד אברהם, אשתו ושתי בנות, טייבעלע ובעלא והדוד נחמן, אחיו הצעיר של אבא ובנו פייבוש שהתגוררו כולם בעיר כשאנוב הסמוכה לגבול הגרמני, הגיעו לביתנו בתקווה שהצבא הגרמני ייעצר ולא יגיע עד קראקוב. בביתנו נשתררו דוחק ומהומה. גם במחשבתנו התעוררה השאלה אם לברוח או להישאר. מראה הפליטים ששהו בדרך יום או יומיים בלבד הרתיע והשמועות על מהירות התקדמות הגרמנים הקשו על ההחלטה. בפסחו על שני הסיפים הלך אבא להתייעץ עם אחיו, הדוד ליפא, שגר בקירבתנו, ולהכריע האם לברוח. ההצעה היתה שאבי איתי והדוד עם בנו מאיר נברח והנשים והבנות יישארו במקום, כי הרי להן הסכנות פחותות והן ישמרו על הבית. הדוד ליפא שכבר עבר באותו זמן את גיל החמישים, דחה את ההצעה לברוח באומרו שאם לא יישן לילה אחד במיטתו הרי הוא ממילא הרוס.

כאן באתי להקדים את המאוחר. בסוף שנת 1943 פגשתי את הדוד ליפא במחנה ריכוז פלאשוב, מצופף על דרגש עץ צר תלת-קומתי, והוא כחוש ומיוגע, בצריף הומה אדם וחסר כל פרטיות. בסלקציה שנערכה במחנה נבחר למשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ. נשארנו בבית הדחוס קרובים. חשתי לראשונה אחד מששים טעם היות פליט." (עמ' 63)

"הדוד אברהם ששהה בביתנו כפליט, ושנסיון שוד חנותנו השפיע עליו מאד, החליט לחזור לכשאנוב להבטיח את חנותו הוא. למחרת היום, למרות היותו צולע מלידה, יצא רגלי לביתו. למחרת צאתו הגיעו ידיעות שקבוצת יהודים חוזרים לכשאנוב נרצחה בידי גרמנים ליד מחסום שהוצב בדרך. כולנו חרדנו לגורלו. בנותיו, טייבעל ובעלא, לא התאפקו ויצאו בעקבותיו. התברר שהדוד הגיע לכשאנוב בשלום והיהודים שנרצחו עברו באותו מקום זמן מועט לאחר שעבר הוא." (עמ' 65)

"אחיו הצעיר של אבא, הדוד נחמן מהעיר כשאנוב, התגורר באותו זמן יחד עם בנו פייבוש בקראקוב, במנותק מאשתו ומשני בניו שנותרו בכשאנוב שסופחה ל"רייך". את הקשר ביניהם קיימו על ידי מכר, פולני אציל רוח, עובד רכבת, ששימש כבלדר להובלת מכתבים וכסף. הדוד המנותק מאשתו הנבונה לא היה עושה צעד מבלי להיוועץ ברבי מזאלושיץ שהתגורר גם הוא בקראקוב וגם תמך ברבי בצורה נדיבה. אבי נועץ ברבי לעיתים רחוקות, נדמה לי שקיווה למצוא בו משען רוחני, לא פחות מעצה..." (עמ' 79)

"יום אחד נכנס לביתנו פייבוש בן-דודי ובת-צחוק על פניו. הביא איתו גליון של ה-Der Sturmer (ה"שטירמער"). שבועון אנטישמי שמוציאו לאור הארכי-אנטישמי שטְרייכר והראה על תמונה שמתחתה הכתובת "השוחט מקרֶענאוּ". בתמונה הופיע יהודי עטור זקן לבן. היה זה דודו של אבי, ר' מרדכי שיינוביץ, אך מה לו ולשחיטה? ליוותה את התמונה כתבה על מעלליו. איך הגבנו, ומה חשבנו על כך? הגבנו במנוד ראש עצוב..." (עמ' 80)

"יהודים החלו לעזוב את העיר. ממשפחת אבי, אחיו, הדוד נחמן ששהה בקראקוב מתחילת המלחמה בנפרד ממשפחתו מחשש שמא יילקח בעירו כבן-ערובה, חזר, או ליתר דיוק הוגנב לעיר כשאנוב שצורפה לשטח ה"רייך". הדוד ליפא שלבית-החרושת שלו למספריים מונה אפוטרופוס גרמני (Treuhander) והיה לו סיכוי סביר לקבל אישור שהייה ביחד עם משפחתו, החליט להשאר בעיר..." (עמ' 88)

"עמדנו לעבור לעיר טארנוב המרוחקת 60 ק"מ מזרחה מקראקוב. בטארנוב התגורר אחיו הבכור של אבא, הדוד גדליה, אדם נבון ובעל תושיה והוא ששכר בשבילנו חדר בדירה גדולה בת ארבעה חדרים בקירבת מקום מגוריו. הדוד התגורר ברחוב פולווארצ'נה וחדרנו נמצא ברחוב גולדהאמער. את שני הבתים חיברה גינה פנימית. לפני המלחמה עסק הדוד ביבוא קש אורֶז ששימש לייצור מברשות קירצוף, ועם פרוץ המלחמה עבר לייצור מברשות ומטאטאים שצרך הצבא הגרמני. אבי ציפה למצוא בעזרתו תעסוקה בתחום זה." (עמ' 90)

"גם בימים הרי-גורל, לקיום פיזי נדרשים אמצעים חומריים ואבא היה מוכר מדי פעם מן הסחורה שהבאנו עימנו. היה ברור שאם לא נרוויח, האמצעים יגמרו מהר. והנה נפתח פתח פרנסה כלשהו. בתו הבכורה של הדוד גדליה, אסתר, היתה נשואה לליאון גוטפרוינד משטוטגארד, שגורש גם הוא לזבונשין. והחתן שנדחס כעת לדירה אחת עם חותנו לא מצא שפה משותפת ולא הסתדר איתו. בעידוד אחיו ניגש אבי, יחד עם גוטפרוינד, לייצור מברשות ומטאטאים והשניים עבדו בתיאום ובהארמוניה. את התוצרת קונים ספקי צבא גרמניים, ואבוי, למרבה האירוניה, הגרמנים מקפידים על נקיון ואין מספר למטאטאים שהם קונים. בכל ערי הכיבוש עובדים יהודים בייצור מטאטאים. אמרנו: כיהודים רבים נתפרנס גאם אנחנו מייצור זה. גוטפרוינד יצר קשר עם קצניין גרמני והוחל בייצור מטאטאים ורווח לנו זמנית." (עמ' 102)

"אבא וגוטפרוינד המשיכו לעבוד בשותפות בהארמוניה ועד כמה משפחות מצאו פרנסה לידם. הכל שווק לקניין הגרמני שעיקר הרווח נשאר בידיו... הייצור נעשה באולם קטן בחצר באחד הבתים ליד כיכר השוק." (עמ' 118)

"אחיו של אבא, גדליה, הנבון ובעל האמצעים, אשתו ובתו הצעירה נעלמו מדירתם. לשאלות שהפניתי לאבא אודותם קיבלתי תשובה מתחמקת, שמוטב ובטוח יותר שלא אדע איפה הם, ואסתפק בידיעה שהלכו להסתתר. בדיעבד, בתום המלחמה נודע לי שתמורת כסף רב הסכים פולני שעבד אצלם לפני המלחמה, דינובסקי, להסתירם בבונקער שהכין בביתו. הדוד ומשפחתו המצומצמת עברו את המלחמה בשלום, אך הדוד נרצח בארץ-ישראל בביתו ליד פרדסו במגדיאל על-ידי ערבים, בתחילת מלחמת השחרור. בכך השלים את מניין ששת בני סבי ובת סבי, שאף אחד מהם לא מת מיתה טבעית." (עמ' 133)

"מספר המגורשים והנרצחים במקום ב"אקציה" השנייה הגיע ל-8 אלפים. בין המגורשים שותפו של אבא, ליאון גוטפרוינד; אשתו אסתר, בתו של הדוד גדליה, שהידיעה על גירוש בעלה הגיעה לידיעתה לבונקר שבו הסתתרה, עזבה מרצונה את מקום מחבואה במטרה להצטרף לבעלה. בכל המקרים שאני מכיר האחריות המשפחתית גברה על כל שיקול אחר" (עמ' 135)

"נודע לי שאחי אבא, הדוד ליפא, נמצא עם משפחתו במחנה. פגשתיו אחרי העבודה כשהוא שוהה לשעה בצריף מגורי אשתו. דבר ראשון שעשה - פרס לי פרוסת לחם ובתנאים של אז היה זה הרבה. לא שאלני הרבה, הדברים היו ניתנים לניחוש." (עמ' 148)

"באותה "אקציה" הוצאה להורג געניה בורנשטיין, בתו של דוד ליפא הזקן, מורה לאנגלית שדעתה נשתבשה במחנה." (עמ' 153)

"כל ראשי הצריפים נצטוו להוציא את תושבי צריפיהם לכיכר המסדרים ולהעמידם לפי צריפי המגורים, גברים לחוד ונשים לחוד. הכיכר היתה מוקפת בצפיפות בשרשרת שומרים אוקראינים חמושים והשומרים שבמגדלי השמירה מכוונים מכונות-ירייה כלפי כל העם בכיכר. כל אסירי המחנה התייצבו עד האיש האחרון. נצטווינו להתפשט עד עירום והרמקולים בראשי העמודים השמיעו מוסיקה. מקום עמידתם של אנשי צריפי היה איפה שהוא באמצע. הספקתי לראות קצין ס"ס, מעיל תלוי לו ברפיון על כתפיו ואנשי הצריף הראשון שבתור, אחד-אחד עוברים לפניו עירומים, כשמרחק של לפחות עשרה מטרים מפריד בינו וביניהם, והוא ממרחק זה חורץ גורלות באצבעו ומפנה אחדים ימינה ואחרים שמאלה. הגיע גם תורי, התמתחתי והופניתי ימינה. המופנים שמאלה שמותיהם נרשמו. הוברר שאותו קצין היה ד"ר מענגעלע... למחרת נאספו המפונים שמאלה ושולחו גם הם לאושוויץ, ביניהם היה דודי ליפא וידידי עו"ד ואסערלאוף..." (עמ' 157)

"היה איתנו במחנה בחור טארנובאי, פלינק, זמר אופרה בעל קול טנור, שתפקידו במחנה היה להנעים בשירה את המסדרים המתארכים. התפקיד הזה זיכה אותו בעבודה במטבח. פלינק היה מאוהב בבת דודי היפה העלא, בתו הצעירה של הדוד גדליה, ואהבתו אליה לא פגה גם כאן. אני כבן-דודה של אהובתו הייתי נחשב בעיניו ולפעמים זיכני בצלחת מרק" (עמ' 168)

יונה לזר לבית בורנשטיין

פאני אנטונינה יונה (שם חיבה טונקה) מספר אישי באושוויץ 26069A
נולדה בקרקוב, פולין כ"ו שבט תרע"ז, 18.2.1917
נפטרה בתל-אביב בכ"ו מרחשוון תש"ס, 4.11.1999

בתם השניה לבני הזוג ליפמן יום טוב בּוֹרנשטיין ומינה לבית שטרן, שניהם ילידי כאשנוב שבגליציה המערבית, שנישאו ב-24.1.1915 בעיר Neutitschein. נולדה בקרקוב ב-18.2.1917, כשנתיים לאחר אחותה הבכורה בלה, ואחריה נולדו עוד הבת אוגוסטה ובן הזקונים, מאיר מקס. המשפחה היתה מבוססת ועסקה במוצרי מתכת - יציקה וייצור מספריי

ם ושיווקם, ויצור פלטות לתנורים. המפעל היה באיזור התעשייה, ברחוב מוגילסקה 86, והמוצרים נמכרו בחנות שברחוב קרקובסקה 30. המשפחה גרה בבית, שאותו רכשה אם המשפחה, ברובע קז'ימיז' ברח' קרקובסקה 36.

עסקיו של ליפמן יום טוב, שהיה יהודי מודרני-דתי בביתו וחילוני בעסקים, עלו יפה, ובעיקר הודות לתרומתה של רעייתו מינדל, אשה נמרצת ודעתנית, והמשפחה העתיקה את מגוריה לרובע סטרדום המכובד יותר, לדירה ברחוב בונרובסקה 14.

כמקובל במשפחה נאורה ומתקדמת, רכשו הבנות השכלה נרחבת, ויונה נשלחה ללימודים בגימנסיה העברית בקרקוב, שם למדה בבית הספר העממי ועד לסיום חוק לימודיה התיכוניים בשנת הלימודים 1935/36. בבית ספר זה למדו גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. במקביל היתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ונמנתה על קבוצת המדריכים.

בשנת הלימודים 1936/37 החלה יונה את חייה הסטודנטיאליים כסטודנטית בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה היאגלונית בקרקוב, בחוג לאנגלית. בתקופת לימודיה היתה חברת ועד אגודת הסטודנטים הציוניים "השחר", יושבת ראש הוועד לקידום השפה העברית בין האקדמאים הציוניים, פעילה בהפצת התורה הציונית בקרב הנוער היהודי המתבולל, וחברה בארגון "הכשרה" לנוער חלוצי.

בפרוץ המלחמה נשארה המשפחה בדירה ברחוב קרקובסקה 36 ושם גרו עד שהוכרחו לעבור לגטו שהוקם בשכונת פודגוז'ה, לדירה קטנה בת 2-3 חדרים, יחד עם עוד 4 משפחות, ברחוב לימנובסקה 20. בני המשפחה קיבלו רשיונות מגורים ועבודה (קנקארטע וארבייטסאינזאף) בגטו, ויונה עבדה במפקדה של הנאצים, בבנין שהיה בדרך לגיטו בככר פודגורסקי. במקביל, הקדישה מזמנה וממרצה להוראת השפה העברית לילדים הגטו, אשר נשללה מהם האפשרות ללימודים סדירים.

ב-13.3.1943 חוסל גטו קרקוב, וכל 5 בני המשפחה נשלחו למחנה העבודה פלשוב. במחנה עבדה יונה בביתן התפירה של מדריטץ', אביה ואחיה מאיר עבדו בביתני המתכת, אמה והאחיות בלה ואוגוסטה עבדו בביתני הסריגה. עם חיסולו של מחנה הכפייה פְּלָשוֹב נשלח האב ליפמן, ב-14.5.1944 בטרנספורט לאושוויץ ושם נספה במשרפות. האח מאיר נשלח בעת הסלקציה בספטמבר 1944 למחנה ההשמדה מאטהוזן ושם נספה. ארבעת הנשים שבמשפחה נשלחו, ב-26 באוקטובר 1944, לאושוויץ.

בחורף של סוף שנת 1944 עבדה יונה באושוויץ בבית מלאכה שבו יצרו גלגלים לעגלות, בית המלאכה היה אמנם בפנים, אך העבודה בוצעה בחוץ, כשהעובדות מוגנות אך ורק על ידי גגון קטן. "המקום היה קרוב ל"כביש" גישה, מפעם לפעם היו עוברות שם עגלות עם תפוחי אדמה ומצרכים אחרים. כשמרחוק נשמע רעש של גלגלי עגלה, עוד לפני שמי מהן הבינה מה קורה, היתה יונה קופצת מיד על העגלה, מורידה ממנה כמה תפוחי אדמה, וחוזרת למקומה. כך היא האכילה את משפחתה. היא היתה מאד זריזה והבינה איך להסתדר".

בינואר 1945 חוסל מחנה ההשמדה אושוויץ, ואלפי נשים, ביניהן ארבעת הנשים לבית בורנשטיין, נשלחו לרונסבריק בצעדת מוות. באחת הסלקציות במחנה הופרדו שתי הבנות הצעירות מאמן ואחותן, ונשלחו למחנה סמך של רוונסבריק, ל-נוישטט גלעווען, שם עבדה יונה, יחד עם קבוצת נשים, בשדה לאיסוף תפוחי אדמה, וכך החזיקו מעמד עד לשחרור על ידי הרוסים ב-8 במאי 1945. האם מינדל בורנשטיין נרצחה במרץ 1945 בתא הגזים, והבכורה בלה מתה בבית החולים (רוויר) ברוונסבריק, במרץ 1945.

עם השחרור התמקמו יונה ואחותה, עם אחרות, בעיירה זו, החלימו וצברו כח. לאחר מספר חודשים שבו האחיות לקרקוב וגרו ברחוב סטרובישלנה מספר 37 דירה 6. יונה הייתה פעילה בהברחת ילדים יהודיים בדרכם לארץ ישראל דרך הגבול הפולני-צ'כי, ובמקביל סיימה את לימודי האנגלית באוניברסיטה היאגלונית.

במשרדי הקהילה היהודית בקרקוב ברחוב דלוגה 38 נפגשה עם מי שעתיד להיות בעלה, יעקב לזר בן יצחק צבי ולאה לבית שוורץ. נישואי הזוג התקיימו בקרקוב, ב-14.9.1946, בחוג המשפחה המצומצמת, והזוג הצעיר עבר להתגורר בדירה ברחוב וז'שינסקה 7, בה הוקצה להם חדר אחד בדירת 4 חדרים שבה גרו יחדיו כל האחים לבית לזר. לדירה זו הביאו גם את בתם הבכורה שנולדה שנה מאוחר יותר.

בשנת 1949 הבשילה החלטתם של בני הזוג לזר לעלות לארץ ישראל. הנסיעה לישראל ארכה כחצי שנה, אשר במהלכה השתלם יעקב לזר בצורפות בוינה, והאם והבת הקטנה היו בפריס, מצפות לאפשרות לעלות לישראל. בינואר 1950, על האוניה "נגבה" אשר הפליגה מנמל מרסיי, הגיעה המשפחה לחופי ישראל. עוד באוניה עוברת שמה של טוניה-אנטונינה ליונה.

שנתיים נדדה המשפחה בין מחנות עולים - מאוהל ב"מחנה ישראל" שעל יד לוד לצריף במחנה העולים "שמעון" שאבו כביר, ובתחילת שנת 1952 הגיעה המשפחה, אליה הצטרפה נעמי מאירה - הבת הצברית, לדירתה ברחוב פרופ' שור 7 בשכונת מפדה אזרחי בחולון, שכונה שכל תושביה היו ניצולי שואה. יעקב לזר מצא פרנסה כפועל במפעל אלקטרוניקה, ויונה החלה לעבוד במרכזיה הבינלאומית של הדואר.

בשנת 1959 רכשו בני הזוג חלק מבעלות בבית קפה "פיגאל" בככר דיזנגוף, ועל מנת להקל על ההגעה למקום העבודה, עקרה המשפחה, בשנת 1965, לבית ברחוב עמדן 6 בצפון הישן של תל אביב. במקביל לעבודתה בדואר, סייעה יונה בפרנסת המשפחה בעבודה גם בקפה פיגאל, וכך עד ליציאתה לגימלאות בשנת 1985.