אני שוב בבית. אבא הי"ד, שרק חודש לפני תחילת המלחמה שב מארץ-ישראל, כשהוא אזרח פלשתינה-א"י לכל דבר, חזר רק כדי לחסל בהקדם האפשרי את כל הרכוש ולהעלות את כולנו ארצה. לצערנו, רצה הגורל אחרת. לאבא לא התאפשר לממש את תוכניותיו, לא בארץ אליה חמדה נפשו וליבו, ולא כאן, בפולין, שלגביו היתה זו גלות לכל דבר. הכיבוש הגרמני והגזירות נגד היהודים היו כבר בעיצומם. אצים ... רצים ... מתייעצים כיצד לסכל את מזימות הגויים וכיצד להתגונן.אבא ז”ל מפציר בי להכין בונקרים במרתף, מחבואים מתחת לגג הבית. אני ואחי שוּלֶם נמצאים בקדחת של עשייה. לא הייתי שלם עם רעיונותיו אלה של אבא, אך די היה לי במבט אחד שלו כדי שאבצע את כל משאלותיו. כבוד להורים קויים אצלנו בלי הרהור נוסף. לא היה צורך לשכנע את הילדים או לשחדם בכל מיני הטבות. מנהג זה לא היה קיים כלל. אבא הקרין עלינו, להבדיל, כמו שכינה. וכך ניגשנו לעבודה. במו ידינו אספנו חומרים לבנייה. סגרנו במרתף מובלעת ויישרנו אותה עם החזית. לתוך מובלעת זו הכנסנו את הכלים המיועדים לאחסון, ציוד, כלים מנחושת ובדיל, ושאר דברי ערך. את כלי הכסף שלנו ושל יתר בני המשפחה אשר מצאה מחסה אצלנו, זרקתי לתוך באר שהיתה במרתף. אלה נמצאים שם בוודאי עד היום, אם הגויים לא ניקו את הבאר.
בוקר אחד באה חוליה של גסטפו, שרות הביטחון, כשבידיה כתובת מדויקת על שם יצחק צבי לזר. מיד יצאתי והקדמתי, ואמרתי שאני הוא האחראי על כל הנעשה בבית, ואענה על כל שאלה. הם ציוו עלי לקחת את מעילי ולהצטרף אליהם. הושבתי במכונית משא, בחברת חוליה של ארבעה אנשי גסטפו, כשמכונת ירייה ניצבת על כנה במשאית. נוסעים ונוסעים. הם שרים שירי לכת והורסט-וועסעל-ליד. אני מהרהר בלבי ותוהה מה המטרה ומה הכוונה, ולאיזה יעד אנו נוסעים. המכונית נעצרת ליד בנין מועצת סקאבינה. ראש המועצה מתלווה אלינו, ומוליך אותם על פי הכתובת שהיתה בידם. והנה מתיישב על הספסל מולי בולסלב דרוז'ד, פועל שעבד בבית החרושת שלנו במשך זמן רב, ועזב את מקום עבודתו עוד בקיץ. במשך הנסיעה הבנתי שחייב להיות קשר ביני לבינו. קשה לי לשער מה הקשר, אך היות ו"על ראש הגנב בוער הכובע" בדמיוני קישרתי בין הבונקר שבניתי במרתף לבין הפועל. זה האחרון הכיר היטב את המרתפים אצלנו, שכן הועסק במילוי בקבוקי בירה מהחביות הגדולות שנמצאו במרתף ועסק גם באיחסון קרח בחורף לקראת הקיץ. ובכל זאת, הרי את עבודת צבירת החומרים ובניית הקיר עשינו לבדנו, שוּלֶם ואני, בחשאיות ובסודיות. האם הכל גלוי וידוע? נסענו חזרה לקרקוב, ועצרנו בכיכר ווֹלְניצָה 10. לפקודת חוליית הגסטפו ירדנו מהמכונית. בינתיים הסתלקו כל דיירי הבית. העמידו אותי בחצר, על ידי הקיר, איימו עלי כי ירו בי וצעקו: היכן המחבוא של רכושכם? בולק זה עומד מולי. הרהרתי בלבי האם האמנם יש כאן עניין של הלשנה שפלה, ואולי רצה להרוויח טובת הנאה או סתם שנאה ליהודים? אבל הרי על המחבוא אין לו מושג. כהרף עין שקלתי את העניין. אין לי מה להפסיד. דיני כבר נחרץ. הכחשתי בתוקף את עצם קיומו של מחבוא כלשהו, ואמרתי כי הציוד, הכלים והמתכות חולקו בין הלקוחות, ואני מוכן להכין רשימה מדויקת עם כתובות היכן נמצא כל דבר. חולית שירותי הביטחון ארגנה את השוער טומק, הפועל בולק ועוד אספסוף מהשוק, וכל החבורה, מצוידת בגרזנים ובמקושים ירדה אל המרתף. בודקים, ממששים את הקירות, מכים בעזרת הגרזנים והמקושים, מאירים בזרקורים מסביב. בולק המלשין לא שם לב לעובדה שהמובלעת איננה עוד. יצאנו מהמרתף. המתח חלף. החוליה לקחה עמה את בולק, ועלי ציוו להכין רשימה מסודרת של כל הציוד, הכלים והמתכות שחולקו באיזור, ולהביא את הרשימה למחלקת הכלכלה והמינהל שבמשרד הראשי של ה-ס.ס. ברחוב פומורסקה. השאירו לי כרטיס כניסה למפקדה, ושחררו אותי. נשארתי בבית. שלושה ימים ערכה הכנת הרשימה. כשסיימתי, הלכתי לבנין העצום ממדים שברחוב פומורסקה. בדחילו ורחימו ובחיל ורעדה נכנסתי בשעריו. כרטיס כניסה היה לי, אבל מה לגבי היציאה מהמקום? על כך לא העזתי אפילו לחשוב. מסרתי את הרשימה באחד החדרים שצוינו על גבי הכרטיס, ואלה, למזלי, כמו יקים מנומסים, שחררו אותי. עבורי הסתיימה הפרשה רק מאוחר יותר, כאשר ברגע של התרגשות הרסתי את החומה שבנינו במרתף, ניקיתי יחד עם שוּלֶם את כל השטח מכל פסולת של בניה, והחזרתי הכל למצבו הקודם. אחרי השחרור נסעתי לסקאבינה כדי לדבר עם בולק המלשין. נודע לי שהוא לא חזר יותר ממונטלופיך (Montelupich) - זה שכרו של גוי שרצה להיות מלשין ולא הצליח.
אני נשארתי בחיים, אחרי כל הגיהנום הנורא וכל אותם פעמים שהחיים עמדו מנגד. בהרהור שני האמנתי כי השתלשלות מקרים כמו זו היתה תוצאה של הזכות שעמדה לי על כי הגנתי על אבא שלי, שלא יאונה לו כל רע, היות שבשל גילו והופעתו לא היה עומד בלחצים אלה. בקרקוב המשכנו לחיות. התרגלנו לגזירות, לפורענויות, המעצרים ועבודות הכפייה. חגורת החנק נסגרת והולכת על פי התוכנית המדויקת של הגרמנים. ולבסוף, כשהגרמנים התחילו לחסל את קהילת קרקוב, ולהעביר את היהודים לגיטו הסגור ומוקף החומות בפודגוז'ה, מצדו השני של נהר הוויסלה, עברתי לגיטו. מאבקי עם בירגער-מייסטר לפני שאסיים את הקטע על קהילת קרקוב, אספר עוד על המאבק שהיה לי עם בירגער-מייסטר, ראש העיר, של עירית קרקוב הכבושה. מאבק ממנו יצאתי כשידי על העליונה. באחד מימי שנת 1942 הוזמן אבא לעירייה, ללשכתו של שטורבהנפהירר אדון שמיד, ראש העיר. לא ידענו על מה ולמה ההזמנה, אך חייבים לציית. שוב עבד אותו תרגיל, כשבמקום יצחק צבי מופיע יעקב. אני נמצא בלשכה. על שרוול בגדי פס לבן עם מגן דוד תכלת, כמצוות הנאצים, אות לדיכוי היהודים. ואז מתבררת לי פשר ההזמנה ללשכה. לראש העיר יש הצעה עבורי כי אמכור לגברת הנמצאת אף היא בלשכתו את העסק השייך לנו, ברח' לוביץ 2, על יד תחנת הרכבת. נדהמתי מההצעה, ונשארתי פעור פה. לאחר שהתאוששתי, אמרתי לו במישרין, בהא לישנא: ליהודי אסור למכור, להחכיר, לחתום וכו' על כל נכס או כל דבר השייך לו. מכיוון שגם הוא ידע את הנוהלים - שלט מפורט היה תלוי על קיר לשכתו - וידע כי ה"תמורה" על כל הפרה היא גזר דין מוות, הוא שחרר אותי ויצאתי בשלום. אבהיר את הפרשה המוזרה הזו. הגברת שנוכחה בלשכה באותו מעמד פעלה בתוקף מינויה כטרויהענדער ("אפוטרופסית נאמנה") מטעם השלטונות בעסק שלנו.
במוצאה היתה "פולקסדויטשה". אישה ערמומית זו לא הסתפקה במינוי רשמי, היא רצתה גם לקבל את המקום והעסק בשטר מכר. בית העסק שלנו היה ידוע לקרקובאים כ"קופלניה זלוטה" - מכרה זהב. כפי הנראה היתה מכרה או ידידה של אדון שמיד, אשר רצה לעשות לה טובה אישית. היא רצתה לצאת ברווח ממשי לעתיד, והוא היה מוכן לשתף אתה פעולה. יצאתי מניסיון זה בהרגשה של מבוכה, אך גם עם סיפוק רב.
