רשימותי אלה אינן מבוססות על תגליות שמקורן במחקר על תולדות השואה האחרונה. שואות, פורענויות, גלויות והשמד הם חלק בלתי נפרד מתולדות עם ישראל, כשם שפרקי תקומה, גבורה, גאולה וחירות שזורים לאורך כל ההיסטוריה שלנו, מיום היותנו לעם. על כן, כשאני מספר בדפים אלה את חוויותינו מ'הזמנים ההם', אני עושה זאת מתוך אמונה ותחושה שמצווה עלינו לספר, כדי לזכור ולא לשכוח, ולהעמיד יד ושם לכל יקירינו וקרובינו שהושמדו בשואה ו"כל המרבה לספר הרי זה משובח".
מתוך עיון בתולדות חגי ישראל שנשתמרו עד היום, מסתבר כי חלק מהחגים אותם אנו חוגגים מבוססים על אסונות אשר קרו לאבותינו, וניסים ונפלאות שבעזרתם ניצלו. זה הוא הדין לגבי פסח, סוכות, חנוכה ופורים. גם יום העצמאות, שאינו חג דתי, נחגג על פי אותו דגם - מיום זיכרון וסיפורי גבורה על חללי המלחמות, עוברים ליום שמחה ומשתה, יום שכולו טוב.בסיפורי הגדת פסח מסופר על קבוצת יהודים רבי אליעזר, רבי יהושע ואחרים, שהיו מספרים ומתפלמסים על היגון ועבודת הפרך של אבותינו. אך האם רק על התלאות וספירת הזכרים שהוטבעו ביאור במשך ארבע מאות שנה עבר עליהם הלילה? על פי הסיפור בהגדה הם היו מסובין סביב שולחן עמוס כל טוב, ומספרים על דא ועל הא, כשהם מתעכבים במיוחד על הנסים והנפלאות שאירעו, ועל גבורת הלוחמים הנועזים. הודות לכל אלה הפכו העבדות לחרות, השעבוד לגאולה, והיגון לשמחה. ואם אלה דברי ימינו, יש להמשיך במסורת ובמורשת שלנו, ולהתייחס לשואה האחרונה לא רק מתוך ראיית גיא-ההריגה ותוצאותיו המחרידות, אלא יש להמשיך באותו דפוס סיפור, ולספר גם על הנסים והנפלאות שקרו לנו בזמן ההוא.
נטייתו הטבעית של האדם היא לסלוד מהיגון, האבל והזוועות, ואת הטרגדיות שבחייו הוא מגוון ב'מזל הטוב' שהיה מנת חלקו. לכן, כאשר אנו מצווים לזכור ולא לשכוח את ימי השואה, לא ניתן להחדיר את הזוועה לתודעה הלאומית באמצעות סרט דוקומנטרי, ואין די באמירת קדיש בציבור או בשירו של מרדכי גבירטיג "עיירה בוערת". יש הכרח לשלב באותו יום זיכרון את הסיפורים והחוויות האישיות שהם בגדר "הנסים, האותות והמופתים"; איך, כיצד ובאיזה נסיבות ניצלנו אנחנו, אותם בודדים ששרדו מאותו גיהינום.
ועוד, השואה והשלכותיה עדיין טריים ושגורים אצלנו, עד לאחרון ניצולי השואה. עם הזמן הולך הזיכרון ודוהה, ואולי עוד דור אחד וישכחו? ואז מה הלאה?
קשר השתיקה שלנו
גם לבנות ש
לנו, שהן דור שני לשואה, יועיל הדבר לדעת, שכן הן גדלו בעצם בתקופה ובסביבה שחוליה חשובה בחיי המשפחה היתה חסרה להם - תפקידם ומקומם של סבא וסבתא במשפחה. כי מה נתן להם הטקס השנתי בבית הספר ביום השואה, דקלום של אחד הילדים או הרצאה של מורה? לעומת העובדה שהן גדלו באווירה שבה אין סבים כחלק מהמשפחה. בבית הן לא שמעו דבר, והיו רחוקות מכל ההתרחשויות של עבר הוריהן בתקופת השואה, מעין טאבו מקודש של קשר של שתיקה. לפי השקפתנו, באותם ימים, היה בכך כדי לפגוע בהם ולא רצינו להפריע לגידול הטבעי של הילדים. בהכללה, אלה היו הנורמות של משפחות ניצולי השואה.
קשר השתיקה בינינו ובין ילדינו העיק מאד, במיוחד כבד היה החשש של טונקה כי הדיבור עלול להחיות מחדש כאבים שנמוגו, לפתוח פצעים שהגלידו, וכי סיפורי האימה עלולים להפריע להתפתחות הטבעית של הילדים. המעט שקיבלו לעומת הרצון הכביר שלנו להקדיש להם. חששנו כיצד יגיבו הילדים מבחינה פסיכולוגית. ולכן המסקנה היתה כי מוטב להסתיר את העבר מידיעתם, ולהתמקד בניסיון לשקם את חיינו. לחיות את ההווה ולא לתת ביטוי למאורעות הקשים בהם התנסינו בעבר.
ארבעים שנה חלפו מאותה טראומה, ובין ניצולי השואה בשלה התודעה והיכולת לחשוף את חוויות העבר. את הצלקות האישיות והפצעים הנפשיים שומרים לעצמנו - וחיים עמם. כל אחד שיקם את חייו כמיטב יכולתו. גם אנו.
