(מתוך עבודת שורשים של גאיה הבר "מסעו של אדם אחד", עמ' 59-53, על פי תעוד בעל פה מפיו של יעקב לזר כפי שנמסר על ידו לדלית חבר, במסגרת האוניברסיטה העברית)
הקהילה היהודית בקרקוב היתה קהילה גדולה ומפוארת, והיתה מרכז לחיי דת ותרבות של יהדות פולין. משפחת לזר חיה בקרקוב. שם, ברחוב וולניצה מספר 10 שבמרכז השכונה עמד ביתה, ובחצרו בית החרושת לגזוז, סודה ובירה. סניף של בית החרושת וחנות מכר נוספת מוקמו ברחוב לוביץ' מס' 2.
משפחת לזר היתה משפחה יהודית, דתית-מסורתית מבוססת, שניהלה אורח חיים ברמה שמעל הממוצע באותם ימים. בבית היו רדיו וטלפון ושאר שכלולים. בדירת המשפחה, שתפסה קומה שלמה בבית, גרו כחמש עשרה נפש: הסב, ההורים, תשעת הילדים: רבקה, יוסף, אברהם, פרלה-פנינה, אתר, לושיה-שרה, יעקב, בועז ושלום, ואנשי משק הבית. הסב, אביו של יצחק צבי, זכה לכבוד רב מכל בני המשפחה. בבית בן חמשת החדרים קיבל חדר משלו עם חדר נוחיות צמוד. כל שאר הדיירים בבית הצטופפו בחדרים הנותרים.
האב, יצחק צבי, אשר כונה הֶעשֶע, היה יהודי דתי שנהג להתפלל בבית כנסת של חסידי סאנץ בככר אסתר. הוא היה ציוני מאד, ואף נסע לארץ ישראל חמש פעמים, למרות שציונות לא היתה מקובלת אז בחוגו. בביתו ובקיהלתו זכה העשע לכבוד רב, והרבה לתמוך כלכלית בקהילתו.
ככלל שררה בבית מסגרת חופשית, יחסית לאותם ימים, שבה כל אחד עשה כרצונו במסגרת כבוד להורים, שזה היה הדבר החשוב ביותר. ילדיו היו רצים ורבים על הזכות לקשור את שרוכי נעליו, ולא מפחד מפניו, אלא מתוך כבוד והבנה שלהורים מגיע הכל, קודם כל. האב לא היה צריך לעבוד בבית החרושת, הוא היה נותן את הטון וילדיו ראו זאת מחובתם לבוא ולעזור ככל שיכלו. כך למשל, היה יעקב מנצל את ההפסקה בת השעתיים מבית הספר כדי להכנס לבית החרושת, לעזור בכל הדרוש.
האם לאה היתה כ"מלכה" בביתה. היא לא עבדה כי לא היה בכך צורך. היתה לה טבחית וכובסת ומשרתת, והילדים שיטפלו זה בזה. בין ההורים תמיד היתה הסכמה מלאה, בכל דבר.
שבתות בבית משפחת לזר היו אירוע מיוחד. סביב השולחן התאספו כעשרים איש, בני משפחה, עובדים ואורחים שהביא האב. התפקיד היחיד השמור לאם היה חלוקת הבשר ליושבי השולחן.
יעקב נולד בשנת 1913. ילד שביעי במשפחתו. בגיל ארבע נשלח ללמוד בחדר, כמו כל דרדקי הקהילה. בתחילה הלך לחדר שהתקיים בביתו של הרבי, שם היה הרבי מטיל פחד ומשמעת בעזרת מקלו. להמשך לימודיו נשלח לחדר העברי שאותו יסדה תנועת "מזרחי", ושם למדו את התנ"ך, החומש והגמרא בעברית. את לימודיו המשיך בבית הספר "תחכמוני", גם הוא מיסודה של תנועת "המזרחי". העקרון של תנועת "המזרחי" היה לימודי דת בבוקר ולימודי חול אחר הצהריים. בבית ספר "תחכמוני" למד עד הכתה השביעית, וזאת משום שבאותם ימים טרם זכה בית הספר "תחכמוני" להרשאה להגיש את מסיימיו לבחינות בגרות. בהיותו בן 17 עבר יעקב ללמוד בגימנסיה העברית, ושם סיים את לימודיו התיכוניים. את לימודיו המשיך באוניברסיטה בקרקוב, בלימודי אגרונומיה, בהתאם להשקפת אביו שעל הבנים ללמוד מקצוע שיהיה להם לעזר בארץ ישראל.
בילדותו היה יעקב ילד ביישן ומסוג, שהעדיף את חברת הספרים. הוא הרבה לקרוא ספרות מהפכנית משל אנגלס ומרקס, אותה היה שואל מספריית הפועלים. כילד, היה יעקב ילד ממושמע ולא מפונק. בשל השקפותיו, שהיו שמאלניות יותר מאלה של אביו, נגרר עמו לוויכוחים לעיתים קרובות, ויכוחים שבהם לכל אחד היתה זכות להתבטא ולהביע את דעתו.
עיקר טענתו של האב נגד בנו יעקב היתה שעליו לא רק לדבר, אלא גם לעשות. הוא טען כנגדו שיפסיק רק לדבר על אחדות ושוויות, ולהטיף את תורתו של מרקס, ויתחיל גם במעשים. למשל, שיקח את אחד מזוגות המכנסיים שלו ויתן אותם לאחד העובדים, כדי שיהיה שיוויון. האב דרש מבנו להוכיח את אמונתו.
בשל דעותיו הסוציאליסטיות אירגן יעקב, יחד עם אחד העובדים במפעל, שגם הוא דבק בדעות דומות, את כל הפועלים בבית החרושת של אביו, לשביתה בתביעה להעלאת שכר. השניים ארגנו את הפועלים ומנעו את חלוקת הסחורה מהמפעל. לאחר משא ומתן הסתיימה השביתה בנצחונם של הפועלים, אשר קבלו העלאת שכר. בעקבות שביתה זו נאלצו כל בתי החרושת בסביבה להעלות את השכר לפועלים. יעקב הוכיח את אמונתו.
למרות כל חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין האב לבנו יעקב, סמך האב על הבן, ובהעדרויותיו הרבות מהבית ומבית החרושת, בשל נסיעותיו לארץ ישראל ולחו"ל, היה יעקב מופקד על הקופה ועל ניהול משק הבית.
בשנת 1933 נפטרה האם באופן פתאומי, כתוצאה משיתוק מוחין בו חלתה. מרגע שחלתה לא שבה יותר להכרתה, ולאחר סבל שנמשך מספר ימים, נפטרה.
יעקב היה אז כבן 20 שנה, והיתה זו לו תקופה קשה ביותר. האויירה הכללית בבית היתה לא נעימה. האחים הגדולים יותר התחתנו ועזבו את הבית, אברהם ואשתו עלו זה מכבר לארץ ישראל, וכן גם רבקה אחותו ובעלה. האב שקע בעצמו, ויעקב נאלץ להפסיק את לימודיו באוניברסיטה.
מתכננים לעלות לארץ ישראל
הציונות היתה חלק אינטגרלי מהחיים בבית לזר, וזאת למרות שבאותה תקופה ציונות לא היתה פופולרית במיוחד. האב, יצחק צבי, היה יהודי דתי, אך לא פאנטי באמונתו. הוא נהג להתפלל עם חסידי סאנץ, אך לא היה חסיד של הרב, ולכן היה בגדר הנסבל בין החסידים. הוא היה ציוני נלהב באווירה שבה ציונות היתה פסולה. נגיף הציונות דבק בו, וסיפוריו על ארץ ישראל תמיד היו צבועים באור ורוד. בכל הזדמנות שבה היה לו קהל מאזינים היה מספר על ארץ הקודש, החלוצים, הקיבוצים ומוסר העבודה בישראל. בכל הזדמנות נהג להסביר למתענינים בנסיעותיו התכופות לפלשתינה כי למרות שמקובל לחזוב כי בארץ ישראל יושבים כופרים, המחללים את השבת, הרי התמונה שהוא רואה לנגד עיניו היא אחרת. הוא רואה יהודים צדיקים, כשרים, עובדי אדמה, עליזים, שמחים בחלקם, שאחווה שוררת ביניהם. בונים את הארץ ומקדשים שם שמיים. כך היה משתיק את המתנגדים לציונותו.
באחת הפעמים שנסע האב לפלשתינה, ביקש יעקב, לאחר שסיים את בחינות הבגרות, כי יורשה לו להצטרף אל אביו בנסיעתו לישראל. הוא רצה לנסוע למקום האקזוטי עליו שמע כה רבות, ולראות את הגמלים ואת המדבר. האב סירב, והשיב לו "אם אתה רוצה לראות את ישראל, כל שעליך לעשות הוא לעצום את העיניים ולחלום". ויעקב ציית.
חמש פעמים נסע יצחק צבי, העשע, לארץ-ישראל. בפעם הראשונה נסע בשנת 1925, לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. למרות שהימים היו ימי חג הפסח, נטש את משפחתו לימי החג, כי היתה לו שליחות. באותו ביקור גם קנה חלקת אדמה גדולה בישראל, ליד חדרה. גודל שטח האדמה נקבע על פי זריקת אבן ונמתח למרחק רב. אולם מאוחר יותר התברר כי עסקת המכר היתה מעשה רמאות, ולא היה מסמך חתום שהוכיח אחרת.
בשנת 1939 הגיע יצחק צבי בפעם האחרונה לפלשתינה-א"י, כשבכוונתו לממש את שאיפותיו ולהשתקע, הוא וכל בני משפחתו, בישראל. לצורך זה דאג להיות אזרח פלשתינה, ושבועות מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה חזר לפולין כדי למכור ולחסל את כל הרכוש. אך המלחמה שיבשה את כל תוכניותיו.
בין הביקור הראשון לאחרון, ביקר יצחק צבי עוד שלוש פעמים בארץ-ישראל, בשנים 1934, 1936 ו-1937. באחד מביקוריו הביא עמו לישראל ספר תורה, ספר שנכתב על ידי כל בני המשפחה, להנצחת שמה של האם שנפטרה ב-1933. ספר תורה זה שכן שנים רבות בבית הכנסת שבכפר חסידים, עד אשר בני המשפחה שעלו ארצה, והתיישבו בעיר נתניה, העבירו אותו למקום קבע, לבית הכנסת הגדול בנתניה.
