מתוך "בְּהָמיר אָרֶץ וּבְמוט הָרים" נכתב ע"י אליעזר צוריאל (בורנשטיין) בן צבי בורנשטיין וצפורה ואכשטוק הי"ד (2002-1923) "
על הורי אבי ידוע לי מעט מאד. סבא אליעזר היה מרותק מספר שנים לכיסא גלגלים בגלל שבץ שלקה בו בהיותו עדיין בשנות החמישים ולא האריך ימים; סבתא טייבעלע הדעתנית ובעלת המרץ, ניהלה חנות גדולה של סידקית, שהיתה מצויה בכיכר העיר כְשאנוב. נפטרה תוך כדי ניתוח שֶבר בעיר וינה, שהיתה מפורסמת, בין היתר, ברופאים מפורסמים. מספר פעמים שמעתי מפי אבי דברי התמרמרות הקשורים בסיבת מותה. לדבריו, אחד מאחֵי סבתא נחשב בעירו כמומחה להכנסת שבר שיצא ממקומו. הוא נתבקש לטפל באחותו בשעת אירוע כזה אצלה אך לא היה מוכן לכך, בגלל נימוקים דתיים, כפי שהוא הבינם, דבר שגם להחרפת מצבה של אחותו, להסתבכות ולמותה. אבי התקומם נגד סוג אדיקות זה, כל פעם שהזכיר את הדברים." (שם, עמ' 13)
"להקדים את המאוחר, מחמשת צאצאי סבי שמואל, אב אמי, ומשבעת צאצאי סבי אליעזר, אב אבי, אף אחד מהם לא מת מיתה טבעית. כולם נרצחו בהיותם במיטב שנותיהם, בהיותם במלוא כוחם. מהם הוכחדו יחד עם כל משפחתם, נשיהם וילדיהם, מבלי להשאיר שריד ופליט ויש שהותירו אחריהם צאצא שניצל דרך נס. מכמה משפחות ניצלו בנות בלבד; אני נותרתי הבן היחיד בין הבנים של שתי המשפחות." (שם, עמ' 14)
"בהזדמנות אחרת התארח בביתנו בן-דודי אליעזר מכשאנוב. ליד שולחן השבת, להישמר מפני "שלושה שאכלו ואין ביניהם דברי תורה"... השמיע האורח בעל-פה באזני אבי "פשעטיל", דיו בסוגיה מן התלמוד, הערים קושיות ותירצן, דחה את התירוצים ונלחם מלחמתה של תורה. לבסוף יישב את הקושיות והאיבעיות, נשם לרווחה וחיוך נצחון נח על פניו. האזנתי משתאה אף כי לא הבנתי דבר. הפליא אותי שאמו, דודתי הנערצת סאלה, תמיד הרעיפה תשבחות עלי וכלפי בנה היו לה תמיד טענות. הדודה סאלה היתה נשואה לאחיו הצעיר של אבי, הדוד נחמן, איש צנוע ועניו, מרבה בצדקה וירא-שמים. המדבר בלחש, שכדי לקלוט את דבריו היית צריך להטות עצמך אליו. סופר לי עליו שאחרי מות אביו, הסבא אליעזר, ניהל יחד עם אמו, הסבתא טייבעלע הנמרצת את בית-מסחרם הגדול, החליט להתחתן עם נערה ענייה שעבדה אצלם בחנות, למרות התנגדותה התקיפה של אמו. כמעט מהדורה מתוקנת ואופטימית של "סיפור פשוט". מי היה יכול לייחס לאיש צנוע ורך זה תקיפות ועוז רוח כאלה." (עמ' 35)
"מכיוון ששכונת זביעז'יניעץ היתה מרוחקת מדי לטיול רגלי היינו מגיעים לבית הדודים בחשמלית בימי ראשון, יום שביתת מסחר כפויה של היהודים, ולעיתים ממשיכים משם לְדֶעמבניקי, מקום בו נמצאה חווה חקלאית של שיינוביץ, דוד אבא. החווה סיפקה חלב לרבים מיהודי קראקוב שנמנעו להשתמש בחלב נוכרים. הדוד שיינוביץ, עטור זקן לבן, בעל הדרת פנים, גר בחוותו המרוחקת מסביבה יהודית, אך היה בה בית כנסת קטן, ארון קודש וספר תורה, מוקף אוכלוסיה נוצרית קיים עם בני ביתו את יהדותו בהקפדה, מראה שהטביע רישומו בנפשי." (עמ' 38)
"בסוף הקיץ נשלחתי לעיר טארנוב לשהות מספר ימים בבית דודי גדליה, האח הבכור של אבא. בעיני בני המשפחה דוד גדליה נחשב כאיש העולם הגדול, מפולפל וממולח, יבואן קש אורז לייצור מברשות קירצוף. בשנות העשרים עלה לארץ-ישראל וחזר לפולין, מסיבה לא ידועה לי, אבל קנה בארץ-ישראל בית קטן ופרדס במושבה מגדיאל, והשאיר בארץ שני בנים, ליפא הבכור וזאב הצעיר.
באלבום תמונות של משפחתו תצלומים מן הארץ וביניהם תצלום ליפא, רובה על כתפו ואשפת כדורים תלויה באלכסון על חזהו, עומד למרגלות מגדל המים של המושבה. מראה לא רגיל לגבי. אך מזומן היה לי להיות נוכח בביתם במחזה מותח במיוחד. הדודה שרה בישלה ותיבלה חלק מחזה בהמה, בשר המיועד לצליה ולקשירה שיעמוד בטריותו, לשם משלוח לבנים לארץ. אבל לתוך הבשר, לפני קיפולו, נתחב אקדח. הבשר קופל, נקשר, נארז ונשלח. היתואר שימוש באקדח בסיטואציה כלשהי בגלות? " (עמ' 42)
"אבא רגיל לבקר את אחיו ליפא הגר בקירבתנו, ולהתכבד בצו'לנט בעשה ידיה של דודה מינדעל, להיכנס לרגע לדודו הזקן ליפא, הגר ממול ולברכו בשבת שלום, ואם יספיק הזמן, לצאת בחברת בני ביתנו לטיול ב"פלאנטים", לפגוש מכרים ובני משפחה רחוקים, להחליף מילים וברכות. יש מהם לבושים אירופית ויש מהם לבושים מלבוש חסידי, כמו בן-דוד של אבא, נתן, החבוש קולפאק גבוה ומעיל קטיפה והוא בחברת אשתו ובתו, מצוחצחות ואלגאנטיות." (עמ' 50)
"אחד מבני משפחתו של אבי, זיגמונט בורנשטיין, היה בין הכלואים במחנה ריכוז ונפדה בכסף רב על ידי משפחתו בחו"ל. הגיע בשנת 1939 לקראקוב כשהוא חבול, צולע ופצוע בכליותיו ממכות שספג. לפני פרוץ המלחמה היגר בעזרת מאמצי משפחתו ללונדון. הוא היה בר-מזל, מן המעטים שנמלטו מפח היקוש שנשתרג לרגליהם."(עמ' 56) "
ברחוב בו נמצאת חנות הורי, ממולה, מתגורר דוד אבי, ר' איצקל בורנשטיין, שמלמד בביתו גמרא לאברכים מבוגרים, כבר-ראייה ומצחו כמעט נוגע בדף הגמרא הפתוח לפניו. בנו הוא רב בעיירה במערב פולין, וויעלופולע, ובבית שתי בנות, רוז'יה ורֶעשה, תופרות מעולות ומבוקשות, אינטליגנטיות. שתיהן מבוגרות בסביבות גיל שלושים ועדיין לא התחתנו. אימם, יהודיה קטנה ומצומקת, עיניה כלות ובפיה אנחה, אינה פוסקת להתעניין ולתור אחרי חתנים לבנותיה." (עמ' 60)
"בין הנמלטים גם בני משפחתנו. אחי אבא הדוד אברהם, אשתו ושתי בנות, טייבעלע ובעלא והדוד נחמן, אחיו הצעיר של אבא ובנו פייבוש שהתגוררו כולם בעיר כשאנוב הסמוכה לגבול הגרמני, הגיעו לביתנו בתקווה שהצבא הגרמני ייעצר ולא יגיע עד קראקוב. בביתנו נשתררו דוחק ומהומה. גם במחשבתנו התעוררה השאלה אם לברוח או להישאר. מראה הפליטים ששהו בדרך יום או יומיים בלבד הרתיע והשמועות על מהירות התקדמות הגרמנים הקשו על ההחלטה. בפסחו על שני הסיפים הלך אבא להתייעץ עם אחיו, הדוד ליפא, שגר בקירבתנו, ולהכריע האם לברוח. ההצעה היתה שאבי איתי והדוד עם בנו מאיר נברח והנשים והבנות יישארו במקום, כי הרי להן הסכנות פחותות והן ישמרו על הבית. הדוד ליפא שכבר עבר באותו זמן את גיל החמישים, דחה את ההצעה לברוח באומרו שאם לא יישן לילה אחד במיטתו הרי הוא ממילא הרוס.
כאן באתי להקדים את המאוחר. בסוף שנת 1943 פגשתי את הדוד ליפא במחנה ריכוז פלאשוב, מצופף על דרגש עץ צר תלת-קומתי, והוא כחוש ומיוגע, בצריף הומה אדם וחסר כל פרטיות. בסלקציה שנערכה במחנה נבחר למשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ. נשארנו בבית הדחוס קרובים. חשתי לראשונה אחד מששים טעם היות פליט." (עמ' 63)
"הדוד אברהם ששהה בביתנו כפליט, ושנסיון שוד חנותנו השפיע עליו מאד, החליט לחזור לכשאנוב להבטיח את חנותו הוא. למחרת היום, למרות היותו צולע מלידה, יצא רגלי לביתו. למחרת צאתו הגיעו ידיעות שקבוצת יהודים חוזרים לכשאנוב נרצחה בידי גרמנים ליד מחסום שהוצב בדרך. כולנו חרדנו לגורלו. בנותיו, טייבעל ובעלא, לא התאפקו ויצאו בעקבותיו. התברר שהדוד הגיע לכשאנוב בשלום והיהודים שנרצחו עברו באותו מקום זמן מועט לאחר שעבר הוא." (עמ' 65)
"אחיו הצעיר של אבא, הדוד נחמן מהעיר כשאנוב, התגורר באותו זמן יחד עם בנו פייבוש בקראקוב, במנותק מאשתו ומשני בניו שנותרו בכשאנוב שסופחה ל"רייך". את הקשר ביניהם קיימו על ידי מכר, פולני אציל רוח, עובד רכבת, ששימש כבלדר להובלת מכתבים וכסף. הדוד המנותק מאשתו הנבונה לא היה עושה צעד מבלי להיוועץ ברבי מזאלושיץ שהתגורר גם הוא בקראקוב וגם תמך ברבי בצורה נדיבה. אבי נועץ ברבי לעיתים רחוקות, נדמה לי שקיווה למצוא בו משען רוחני, לא פחות מעצה..." (עמ' 79)
"יום אחד נכנס לביתנו פייבוש בן-דודי ובת-צחוק על פניו. הביא איתו גליון של ה-Der Sturmer (ה"שטירמער"). שבועון אנטישמי שמוציאו לאור הארכי-אנטישמי שטְרייכר והראה על תמונה שמתחתה הכתובת "השוחט מקרֶענאוּ". בתמונה הופיע יהודי עטור זקן לבן. היה זה דודו של אבי, ר' מרדכי שיינוביץ, אך מה לו ולשחיטה? ליוותה את התמונה כתבה על מעלליו. איך הגבנו, ומה חשבנו על כך? הגבנו במנוד ראש עצוב..." (עמ' 80)
"יהודים החלו לעזוב את העיר. ממשפחת אבי, אחיו, הדוד נחמן ששהה בקראקוב מתחילת המלחמה בנפרד ממשפחתו מחשש שמא יילקח בעירו כבן-ערובה, חזר, או ליתר דיוק הוגנב לעיר כשאנוב שצורפה לשטח ה"רייך". הדוד ליפא שלבית-החרושת שלו למספריים מונה אפוטרופוס גרמני (Treuhander) והיה לו סיכוי סביר לקבל אישור שהייה ביחד עם משפחתו, החליט להשאר בעיר..." (עמ' 88)
"עמדנו לעבור לעיר טארנוב המרוחקת 60 ק"מ מזרחה מקראקוב. בטארנוב התגורר אחיו הבכור של אבא, הדוד גדליה, אדם נבון ובעל תושיה והוא ששכר בשבילנו חדר בדירה גדולה בת ארבעה חדרים בקירבת מקום מגוריו. הדוד התגורר ברחוב פולווארצ'נה וחדרנו נמצא ברחוב גולדהאמער. את שני הבתים חיברה גינה פנימית. לפני המלחמה עסק הדוד ביבוא קש אורֶז ששימש לייצור מברשות קירצוף, ועם פרוץ המלחמה עבר לייצור מברשות ומטאטאים שצרך הצבא הגרמני. אבי ציפה למצוא בעזרתו תעסוקה בתחום זה." (עמ' 90)
"גם בימים הרי-גורל, לקיום פיזי נדרשים אמצעים חומריים ואבא היה מוכר מדי פעם מן הסחורה שהבאנו עימנו. היה ברור שאם לא נרוויח, האמצעים יגמרו מהר. והנה נפתח פתח פרנסה כלשהו. בתו הבכורה של הדוד גדליה, אסתר, היתה נשואה לליאון גוטפרוינד משטוטגארד, שגורש גם הוא לזבונשין. והחתן שנדחס כעת לדירה אחת עם חותנו לא מצא שפה משותפת ולא הסתדר איתו. בעידוד אחיו ניגש אבי, יחד עם גוטפרוינד, לייצור מברשות ומטאטאים והשניים עבדו בתיאום ובהארמוניה. את התוצרת קונים ספקי צבא גרמניים, ואבוי, למרבה האירוניה, הגרמנים מקפידים על נקיון ואין מספר למטאטאים שהם קונים. בכל ערי הכיבוש עובדים יהודים בייצור מטאטאים. אמרנו: כיהודים רבים נתפרנס גאם אנחנו מייצור זה. גוטפרוינד יצר קשר עם קצניין גרמני והוחל בייצור מטאטאים ורווח לנו זמנית." (עמ' 102)
"אבא וגוטפרוינד המשיכו לעבוד בשותפות בהארמוניה ועד כמה משפחות מצאו פרנסה לידם. הכל שווק לקניין הגרמני שעיקר הרווח נשאר בידיו... הייצור נעשה באולם קטן בחצר באחד הבתים ליד כיכר השוק." (עמ' 118)
"אחיו של אבא, גדליה, הנבון ובעל האמצעים, אשתו ובתו הצעירה נעלמו מדירתם. לשאלות שהפניתי לאבא אודותם קיבלתי תשובה מתחמקת, שמוטב ובטוח יותר שלא אדע איפה הם, ואסתפק בידיעה שהלכו להסתתר. בדיעבד, בתום המלחמה נודע לי שתמורת כסף רב הסכים פולני שעבד אצלם לפני המלחמה, דינובסקי, להסתירם בבונקער שהכין בביתו. הדוד ומשפחתו המצומצמת עברו את המלחמה בשלום, אך הדוד נרצח בארץ-ישראל בביתו ליד פרדסו במגדיאל על-ידי ערבים, בתחילת מלחמת השחרור. בכך השלים את מניין ששת בני סבי ובת סבי, שאף אחד מהם לא מת מיתה טבעית." (עמ' 133)
"מספר המגורשים והנרצחים במקום ב"אקציה" השנייה הגיע ל-8 אלפים. בין המגורשים שותפו של אבא, ליאון גוטפרוינד; אשתו אסתר, בתו של הדוד גדליה, שהידיעה על גירוש בעלה הגיעה לידיעתה לבונקר שבו הסתתרה, עזבה מרצונה את מקום מחבואה במטרה להצטרף לבעלה. בכל המקרים שאני מכיר האחריות המשפחתית גברה על כל שיקול אחר" (עמ' 135)
"נודע לי שאחי אבא, הדוד ליפא, נמצא עם משפחתו במחנה. פגשתיו אחרי העבודה כשהוא שוהה לשעה בצריף מגורי אשתו. דבר ראשון שעשה - פרס לי פרוסת לחם ובתנאים של אז היה זה הרבה. לא שאלני הרבה, הדברים היו ניתנים לניחוש." (עמ' 148)
"באותה "אקציה" הוצאה להורג געניה בורנשטיין, בתו של דוד ליפא הזקן, מורה לאנגלית שדעתה נשתבשה במחנה." (עמ' 153)
"כל ראשי הצריפים נצטוו להוציא את תושבי צריפיהם לכיכר המסדרים ולהעמידם לפי צריפי המגורים, גברים לחוד ונשים לחוד. הכיכר היתה מוקפת בצפיפות בשרשרת שומרים אוקראינים חמושים והשומרים שבמגדלי השמירה מכוונים מכונות-ירייה כלפי כל העם בכיכר. כל אסירי המחנה התייצבו עד האיש האחרון. נצטווינו להתפשט עד עירום והרמקולים בראשי העמודים השמיעו מוסיקה. מקום עמידתם של אנשי צריפי היה איפה שהוא באמצע. הספקתי לראות קצין ס"ס, מעיל תלוי לו ברפיון על כתפיו ואנשי הצריף הראשון שבתור, אחד-אחד עוברים לפניו עירומים, כשמרחק של לפחות עשרה מטרים מפריד בינו וביניהם, והוא ממרחק זה חורץ גורלות באצבעו ומפנה אחדים ימינה ואחרים שמאלה. הגיע גם תורי, התמתחתי והופניתי ימינה. המופנים שמאלה שמותיהם נרשמו. הוברר שאותו קצין היה ד"ר מענגעלע... למחרת נאספו המפונים שמאלה ושולחו גם הם לאושוויץ, ביניהם היה דודי ליפא וידידי עו"ד ואסערלאוף..." (עמ' 157)
"היה איתנו במחנה בחור טארנובאי, פלינק, זמר אופרה בעל קול טנור, שתפקידו במחנה היה להנעים בשירה את המסדרים המתארכים. התפקיד הזה זיכה אותו בעבודה במטבח. פלינק היה מאוהב בבת דודי היפה העלא, בתו הצעירה של הדוד גדליה, ואהבתו אליה לא פגה גם כאן. אני כבן-דודה של אהובתו הייתי נחשב בעיניו ולפעמים זיכני בצלחת מרק" (עמ' 168)
