תמליל ראיון של יעקב לזר
ל"קרן שפילברג"
יעקב זה השם שניתן לי בלידתי, והוא לא שונה אף פעם. השם הוא על שמו של יעקב אבינו, ובפולנית קראו לי יָאנֶעק. נולדתי ב-25.2.1913, ועוד מעט אני בן 83. נולדתי בקרקוב פולין. למען הדיוק יש לומר כי גם אני וגם אשתי ילידי אימפריה האוסטרו-הונגרית, בה שלט באותם ימים הקיסר פרנץ-יוזף, שכן פולין נוסדה רק בסוף 1918.
בקרקוב, היה לנו בית חרושת לגזוז, לסודה ולגלידה, ואני הייתי ילד טוב, והמשכתי בלימודים אחרי החדר. עד שנת 1934 הייתי חייב ללמוד, ואז הפסקתי כי התנאים לא אפשרו. האח נסע לארץ ישראל, וכל כובד הפרנסה נפל עלי. אבא, היה לו ג'וק ציוני, ורצה לבוא לארץ ישראל. עוד בשנת 1925 עזב את הבית, 9 ילדים היינו ליד השולחן, ובערב פסח נסע לישראל לפתיחת האוניברסיטה בירושלים. אבא היה ציוני. היינו משפחה דתית מאד. אבא ואנחנו, שלושת האחים, לא כך היינו נראים. היינו מתפללים בסָנדֶר שְטִיבֶּל בפְּלָאץ רִיבֶּנֶה. זה היה שְטִיבֶּל מאד מקובל ומאד חסידי.
אבא היה יוצא דופן בבית הכנסת, נטע זר אצל החסידים, כי החסידים היו נגד הציונות. תמיד שאלו אותו: "הֶשֶק (זה שמו באיידיש, במקום יצחק צבי) מה אתה נוסע שם לגויים שמחללים את השבת ועובדים בשבת, והוא היה עונה: "אני אמנם נוסע לארץ הקודש, אבל אני רואה שם יהודים שומרי מצוות, המקדשים את ה' בעבודתם. יש לכם חישובים פסולים". וכך הכל היה לפי המסורת של השפה האידית.
אנחנו דיברנו בבית באידיש או בפולנית, אבל לא בעברית. זו לא היתה שפת דיבור, רק שפת תפילה. אבל נגיף הציונות היה אצל אבא שלי בדם. הוא נסע לארץ ישראל וחזר מספר פעמים, החל משנת 1925. בשנת 1934 עלו ארצה אח ואחות שלי, ואנחנו, שבעה אחים, נשארנו בפולין. התנאים בגולה לא היו טובים, ואבא רצה לעלות לישראל כחלוצים, ולא כעשירים. העשירים היו מי ששילמו 1000 לירות שטרלינג. אחי אברהם קיבל אישור מהסוכנות לעלות ארצה. כדי שלא "לבזבז" אישור על אדם אחד, רצו "כאילו" לחתן אותו עם אשה. הוא לא הסכים, והחליט לחפש אשה, להתחתן איתה, וכך היה.
הפולנים היו תמיד אנטישמיים, והאווירה היתה של אנטישמיות. כשחזרתי ב-1945 חזרה לקרקוב, ראו אותי כאילו באתי מאיזה כוכב: "אתה עוד חי?". בכל מקום ובכל פינה היתה אנטישמיות. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון. אנחנו המשכנו את החיים בגולה, עם מחשבה על ארץ ישראל הנבנית.
ב-1939 היו כבר סימנים בולטים של מלחמה באופק. אבא, שהיה אזרח של א"י-פלשתינה, היתה לו אזרחות ופספורט ארץ-ישראלי, חזר מפלשתינה ביוני 1939 כדי לחסל את כל הרכוש בפולין ולעלות ארצה. לצערנו, התוכנית הזו לא צלחה בגלל היטלר. הוא נשאר בפולין והושמד באושוויץ.
ב-6.9.1939 נכנסו הגרמנים לקרקוב ואז התחילו הגזירות. התחילו לחייב לענוד על השרוול את סימן ההיכר של פס לבן עם מגן דוד בצבע תכלת. זה היה מיד בהתחלה. מידי יום היו גזירות חדשות. היו גזירות להעברת הרכוש ועוד. ומי שלא ציית - היה פסק דין אחד - מיתה. אנחנו המשכנו בחיים בקרקוב כמעט כרגיל, עד הגיטו.
כשמינו את היודֶען-רָאט (הם היו יהודים שעזרו לגרמנים לחסל יהודים), אני לא הכרתי את האנשים שהיו ביודען-ראט. אני המשכתי את עבודתי היום יומית. כשהגיטו הוקם בקרקוב, בצד השני של הויסלה, ברובע פודְגוז'ה, היה לי סידור עבודה והיה לי היתר לעבור לווֹלְניצָה 10, המקום בו גרנו, והמקום בו היה בית החרושת שלנו. כל זה עד שנסגרה גם האופציה הזו ונשארתי בגיטו.
ב-1940 היה צו לגרש את היהודים מקרקוב. אנחנו הצלחנו להישאר בקרקוב כי אני קיבלתי מהיודען-ראט אישור עבודה ואישור למגורים בגיטו שעמד להיבנות. האישור לא כלל את כל המשפחה, רק אותי. המשפחה היתה צריכה לצאת מקרקוב, והם לקחו דירה אצל איזה גוי ליד קרקוב, ושם חשבו לגור עד "יעבור זעם". אחר כך הם חזרו להתגורר בקרקוב, במחתרת.
המגורים שלי בגיטו קרקוב היו מאד עלובים. קצת הצלחתי "לשפץ": קצת תקרה וקצת חשמל, אבל לא היה חלון. גרתי בפְּלָאץ זָגוֹדי 16. גרנו שם אני ועוד שני אנשים. אחד מהם בא אלי ואמר לי לעזוב את הבית, כי אחותו צריכה לבוא להתגורר והוא רוצה לשכן אותה שם, ואם אסרב - הוא ידאג שאני אהיה ברשימה לאושוויץ.
כשחזרתי מהעבודה מצאתי את הכל זרוק בחצר, והייתי צריך לחפש לעצמי מקום מגורים חדש. מצאתי מקום אחר, יותר גרוע מהחדר הקודם. שם גרתי בהתחלה לבד, אבל מאוחר יותר הצטרף אלי אחי (שהיה גר קודם בוולדוחצ'ה, עד שחיסלו שם את היהודים), ואח"כ הצטרפה אחותי. אחותי עבדה בבית חולים בקרקוב, אבל מכיוון שהבן שלה היה חולה, והיא היתה אחות, היא עברה להתגורר איתו בתוך הגיטו. בדירה הראשונה שגרתי בה בגיטו, בפְּלָאץ זָגוֹדי 16, גרה איתי חברה שלי רֶנָה מָיְיזְלֶס, שהיתה מיועדת להיות אשתי. היא למדה בבית הספר יחד עם לולה ובָּשָה גבירטיג, הבנות של הסופר האיידי הידוע. מכיוון שלא היה להן מקום מגורים אחר, הצעתי להן לבוא לגור יחד איתי בדירה העלובה.
הייתי צריך להתפרנס. את העבודה בבית החרושת לסודה לא יכולנו להמשיך, כי היה צריך אמצעי תחבורה לחלק את הסודה בכל האיזור. אז עברנו לעבוד במילוי בקבוקים קטנים בתמציות לאפיה ולעוגות. על הבקבוקים היה רשום השם "קְרָקובְיָנְקָה", ואני החלפתי את התוויות וקראתי לתמציות "גְבְיֶיזְדָה" (כוכב). כולן עבדו אתי וישנו שם. אני הייתי מביא את החומרים, הן היו ממלאות, ואני הייתי משווק את הסחורה תחת השם גְבְיֶיזְדָה. רק לי היתה אפשרות לצאת מה, עם האישור. כל זאת היה עד לתקופה מסוימת, שלאחריה סגרו את הגיטו לגמרי.
את החדר הקטן והעלוב סידרתי כאילו היה "קוטג'", על ידי שימוש בארונות שהעברתי לחדר ועליהם שמתי קרשים, כאילו היתה זו קומה שניה. בחזית מתחתי וילון עבה, כך שהנשים היו לבד. שתי בנות גבירטיג ישנו למעלה בפרטיות, ואני ואחי ישנו למטה. הכל אפשרי אם רוצים, ואם לא רוצים - הרי גם בוילה אי אפשר לגור.
היות ויכולתי לצאת מה ועבדתי גם מחוץ לגיטו, יכולתי להשיג אוכל גם מבחוץ, והסדרתי. כשמישהו היה חולה היה חדר לטיפול רפואי ראשוני ושם היו מקבלים טיפול. אם היתה בעיה יותר רצינית - אז "שלח לחמך על פני המים". לא היו תרופות ולא שום דבר.
ביום מהימים נתנה פקודה שכולם חייבים להתאסף ליד המקום, בוונְגָרְסְקָה, שם נתנו אישורי כניסה ויציאה. גם אני הייתי חייב לבוא לשם כי לא היתה יכולת לצאת. ה-ס.ס סגרו את כל היציאות של הגיטו. הגיטו היה מסודר כך שכל השטח היה מגודר בחומות מסודרות, ויש לי תמונה של "הוונבצירג" (שטח מגורים יהודי). היו כניסות ויציאות, ובוטקה של זקיף שהיה שומר שלא יצאו ולא יכנסו. את עמדת הזקיף איישו יהודים יחד עם גרמנים.
הייתי צריך להתייצב במקום, היה זה כמדומני בתחילת 1943. לפני כן היו הרבה אקציות. המצב אף פעם לא היה סטטי. היו שמועות על גורל היהודים, שמכניסים את היהודים ליער והרכבות חוזרות ריקות. היו הרבה שמועות. ניסינו לקבל מידע ואינפורמציה, אבל הרבה לא היה לנו מה לעשות. רק לנסות להמשיך. הגזירות המשיכו, והגירושים היו מעשה יום יומי, משפחות הופרדו באכזריות, וחטפו יהודים ל"מולטוך" (זה היה מקום כלא של אסירים כלליים). לשם היו מביאים את היהודים ואחר כך היו שורפים אותם על ההר שנקרא נובה גורְקָה. היו מערימים אותם אחד על השני, שופכים עליהם נפט ובנזין ומעלים אותם באש.
כל התקופה היה לי קשר עם אבא שלי, שלא היה איתי. יכולים לספר סיפור זוועתי, אבל אפשר גם לראות מה אתה, כבן אדם, ראית בתוך הזוועה. כאשר נפסלתי מלהיות יהודי שרשאי לצאת לעיר, בגלל המקצוע (צריך להסביר שכל השיפוט היה לפי מקצוע, כ"סודָה וָוסֶר מָן" לא הייתי נחוץ, ובעצם זה כאילו אני פסול מלחיות), ריכזו אותנו במקום שנקרא ככר אוֹפְּטִימָה, על שם בית חרושת אוֹפְּטִימָה לשוקולד, יחד עם עוד אלפי יהודים. יושבים שם מהבוקר, אסור לנוע, עם הידיים על הראש. אחרי שעות של ישיבה, פתאום אחותי לושה, שעבדה בבית חולים, הגיעה גם היא למקום. למרות שהיתה בחלוק לבן, לא עזר לה שום דבר, והיא התיישבה. חשבנו מה לעשות, כי המשך הדרך כבר היה ידוע - רכבות סגורות, דחוסות, עם חלון קטן.
בסופו של דבר התקבלה פקודה ליישר את השורות וללכת בשיירה עד פְּלָשוֹב, הליכה של שעתיים. שם העלו את האנשים על רכבות. אני ישבתי שם עם אחותי, מחכים לנס. פתאום בא לי רעיון. בידה של אחותי היה חלוק לבן, אותו לקחה מבית החולים כאשר הוציאו אותה משם. כדי שאנשים לא ידעו מה קורה חילקו להם מים וסנדוויצים. אני הסתרתי את אחותי, כדי שתוכל ללבוש את החלוק. היה שם דלי עם מים, ואמרתי לה לקחת את הדלי ולהתחיל לחלק מים, כאילו היא שייכת לצוות. שמחתי שלפחות לה יש סיכוי. אני נשארתי יושב שם, ושום נס לא קורה. הלכתי לרכבת, ושם דין אחד היה לכולם. כולם נכנסו לרכבת.
בנתיים, אחותי הסתובבה שם באוֹפְּטִימָה, בין הגרמנים הממונים על האקציה הזו, פקידים, אנשי ס.ס וגם יודען-ראט. היא ניגשה אל מוטקה שפירא, ה-O.D., שהיה הממונה על היודען-ראט ולא היה בן אדם, וביקשה רחמים על אח שלה. מה היתה הסיבה לנס שקרה רק לה' הפתרונים. שפירא דיבר עם הממונה על האקציה והוא הורה שיוציאו אותי מהשורות ומהרכבת. ואז, כל הפמליה של האודמנים התחילה לחפש את "יעקב לֶזֶר, אייכה?". אני שמעתי שמחפשים אותי, ויצאתי מהשורה, ממש נס מניסים. הגב של שפירא שימש לרגע כשולחן כתיבה, ועליו נכתב נייר שאני צריך לחזור חזרה לגיטו. ועל זה אומרים: "כשה' רוצה גם המטאטא יורה". הוא נתן פקודה ל-D.O מאן שיבוא ויסדר את הניירת, וכך חזרתי לגיטו, כשכולם מסתכלים עלי כמו על "כוכב עליון" איך יתכן? זה הסיפורים הקטנים מתוך המסגרת של 6 המיליונים. (שנים רבות מאוחר יותר, כאשר למדתי וחקרתי את "רשימת שינדלר" נמצא ה"מטאטא". היה זה אוסקר שינדלר אשר דרש לשחרר קבוצה של אנשים שהיו כבר על הרכבת, בינהם גם יצחק שטרן. אבא אף פעם לא הסכים להודות שאולי הוא נשאר בחיים הודות לאוסקר שינדלר – ל.ה.)
חיסול הגיטו היה בחודש מרץ 1943. בגיטו עבדתי במסגריה, אחרי שלא יכולתי להמשיך בעבודה בתור "סודה וסר מאן". צריך הייתי לחפש מקצוע כזה שהגרמנים יקבלו תמורה עבור שמינית הלחם שהיינו מקבלים. במקצועי שלי אני מסגר מכונות, ולכן כך נרשמתי, כיוון שזה היה מקצוע מבוקש.
בפְּלָשוֹב עבדתי כמסגר מכונות במסגריה. הקאפו היה איש מאד אכזר, וחיפשתי דרך לצאת מהמסגריה. בפְּלָשוֹב אספו מכונות מכל איזור קרקוב ומכל בתי החרושת ובתי המלאכה שבאיזור. הלכתי לשם, ומצאתי את כל בית החרושת של אחי יוסף שנספה בטָרְנוֹב עם אשתו וכל ארבעת ילדיהם.
מצאתי את כל בית החרושת, וכך צץ במוחי רעיון. תמיד טוב להסתובב ליד המטבח, וזה עדיף על "להעביר אבנים מהר אחד להר שני". הרי שכאשר אתה עובד במטבח יש לפחות סיכוי שתקבל מרק אחד יותר מכולם. זה היה הרעיון שלי לצאת מהמסגריה: היה שם יהודי אחד, נוקה, שעבודתו היתה להביא אוכל מקרקוב למחנה. כיוון שאז לא היו מקררים, אלא קרח בלבד, הרי שגם אֵמוֹן גֵט (מפקד המחנה) היה צריך קרח ומי סודה לווילה שלו. כך הפכתי להיות הממונה על הבאת הסודה והשתיה והקרח למקרר של אמון גט.
היינו צריכים לעשות קרח. היו שם קומפרסורים גדולים, וכדי לעשות גוש קרח אחד מהמים זה לקח 8 שעות. אני יזמתי את הרעיון והיהודי מאיר אמר לי לארגן את העבודה, ותמורת זה הוא ארגן לי את האישורים הדרושים. אני ואחי שוּלֶם, שעבד יחד אתי, היינו ממונים על הקומפרסורים, וזו היתה עבודה של 24 שעות. אי אפשר ללכת לישון. צריך לפקוח עין. וכך, כאשר כולם היו חייבים להופיע יום יום באֶפֶל פְּלָאץ לביקורת, והממונה, האֶלְטֶסְטֶר (הממונה על הביתן), היה צריך לדווח על מספר האנשים, הוא היה מדווח למשל: 150 הֶפְטְלִינְגִים ו-2 משוחררים לעבודה. בגלל העבודה הזו היינו משוחררים מלבוא לאֶפֶל פְּלָאץ, כי תמיד באֶפֶל פְּלָאץ אמון גט היה בא לשם ומוצא את מי להרוג.
כשאני עבדתי במסגריה, אבא שלי הי"ד, עבד באותה תקופה בחלק שנקרא "פָיְינְמֶכָּנִיקֶער" (כך הוא רשם את המקצוע שלו). התפקיד שלו כפָיְינְמֶכָּנִיקֶער היה לתקן את מכונות התפירה של מֶדְרִיץ', בית חרושת שבו תפרו עבור הגרמנים. בבית החרושת הזה התאספו יהודים דתיים עם פאות ותפילין, והם לא ידעו באמת את המלאכה. כל הזמן הם עסקו בתפילות וניסו לשמור מצוות, היו להם שני זוגות תפילין, גם תפילין של רבי מאיר בעל הנס, וזה סיפק להם מספיק עבודה לשמירת המצוות. רק אבא ידע את המלאכה. ליד הדלת תמיד עמד מישהו, ושמר שאף אחד לא יכנס. לזה היו קוראים "זָקְס". אם היה השומר צועק "זקס" כולם היו מתייצבים ליד המכונות, עד יעבור זעם. במקום לא היו שומרים גרמנים. רק היהודים היו מסתובבים ושומרים. הגרמנים והאוקראינים היו שומרים בחוץ. אבל במקום העבודה היו רק קאפו יהודים ששמרו. היהודים הסתדרו שם לפי מיטב המסורת. ואבא דאג שיצאו מבית החרושת גם כמה מכונות.
על אוסקר שינדלר שמעתי מהתחלה. שינדלר בא לקרקוב כדי לעשות כסף עם היהודים, וליד היהודים הוא באמת עשה כסף, טרויהונדר, וכך בנה בזָבְּלוֹצָה בית חרושת לכלי אמייל. יהודי אוסקר שינדלר היו כאלה ששילמו בכסף וביהלומים. לי לא היה יהלומים ובְּרִילְיָינְטִים, ורק היה לי את המקצוע שלי, שנחשב לנדרש.
אחותי פֶּרְלָה מהתחלה לא היתה בגיטו, אלא נכנסה לשינדלר כעובדת בבית החרושת. לי לא היה מזל כזה, אך הייתי מסודר טוב כעובד עושה קרח (הם חשבו שהשלטון שלהם ימשך אלף שנים, ובוודאי חשבו שהסודה היא הבנזין אשר יסייע לשלטונם להמשיך את אלף השנים). כששינדלר רצה לעבוד בבְּרִינִיץ עבור הוורמכט, הוא חיסל את בית החרושת הופמן לאריגים. אנחנו היינו הצוות שחיסל את בית החרושת והעמדנו את הבלוקים בבְּרִינִיץ. היו צריכים שם גם אנשי מקצוע, ולא רק "יהלומנים" (מי שיש לו יהלומים). המזל שלי היה שידעתי לעבוד עם מכונות וגם האח שלי שוּלֶם. אז העבירו אותנו לשם מפְּלָשוֹב, בעצם ללא רצוננו ובלי ידיעתנו.
היה לי טוב בג'וב הקיים שלי בפְּלָשוֹב, ועשיתי הכל כדי לא לעבור ליהודי שינדלר. ד"ר גרוס שהיה הרופא במחנה, מה יכול היה הוא לתת לחולים? הוא היה שולח אותם אלי כדי שאתן להם קרח בתור תרופה. אך הסתבר שמתוך 1,200 אנשים של שינדלר צריך גם כמה שיודעים לעבוד, וכך, על אף רצוני, ולמרות שלא היו לי יהלומים, נכנסנו, אני ואחי שוּלֶם, לרשימה. זה בעצם נס נוסף שקרה לי כי זה נתן לי את המשך החיים.
בפְּלָשוֹב עבדתי כסודה-וָוסֵרְמֶן, ושם הייתי גם עם ינק וינגרטן. לויינגרטן היה רשיון הסמכה לדוודי לחץ גבוה (אונטרפשוטפירר שָיֵיט). כשהתחילו לסלול כבישים בתוך המחנה בפְּלָשוֹב, באמצעות מכבש ישן שנקנה בשוויץ, היה צריך לתקן אותו. יחד עם וינגרטן ועם מהנדס בשם מאיר גרינבוים, תיקנו את המכבש, ווינגרטן היה הנהג.
כאשר חיסלו את פְּלָשוֹב העבירו אותנו, 1,200 איש ו-300 נשים, לכיוון גְרוֹס-רוֹזֶן שהיה מחנה השמדה עם ארובות, ומשם היינו צריכים, לפי הרשימה, לצאת לבְּרִינִיץ. בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו זמן קצר בלבד. זה היה משהו זוועתי. אין לך ברירה, אתה חייב ללכת כמו כולם. לא ידענו אם נצא בחיים או עם הציקלון. אבל לא היה מה לעשות. ברוך השם שבמקום ציקלון זו היתה באמת רחצה.
בפְּלָשוֹב היתה לי עמדה, והייתי לבוש טוב, כולל חליפות. היו לי אפשרויות גדולות, והיו לי אפילו מגפיים. כשהגענו לגְרוֹס-רוֹזֶן, הפקודה הראשונה היתה להוריד הכל, ולהשאיר בצד, כמו שבאנו מגן עדן. ערומים לגמרי עמדנו. היה כבר מאוחר בסתיו והיה קר מאד. ואנחנו מחכים לציקלון. כשניתנה הפקודה להיכנס למרחץ היה לנו מזל, ובמקום שמלמעלה יבוא ציקלון זכינו למקלחת מים. יצאנו מהמקלחת בחיים. אין לך שום דבר יותר. היו כאלה יהודים חכמים שניסו להחביא טבעת או משהו אחר, אבל שום דבר לא עזר. הם הסתכלו לכל מקום גם בפנים.
יצאנו. במקום אחד מצאנו נעליים, במקום אחר מצנפות, ושם מכנסיים. הבגדים היו בגדי "לוקסוס" עם הפסים. הכל נעשה בריצה. לא שמתי לב ובמקום לתפוס זוג נעליים (ימין ושמאל), תפסתי שניים אותו דבר, ואי אפשר להחליף. לבשתי את הבגדים ואת המצנפת. גם כאן יש לי סיפור ואני בטוח שה' התערב. אני מכניס את היד לכיס ומוצא "שמע ישראל". כנראה מישהו הכניס לכיס. לזכר אותו "שמע ישראל" אחרי המלחמה התחייבתי לתת לילדים שלי ולכל הנכדים שלי מדלית זהב של "שמע ישראל". זה נותן לי סיפוק וזיכרון של מה שקרה. ושהילדים רוצים לעשות לי הנאה, למשל בחג פסח, הם עונדים את "שמע ישראל". זה הסיפורים הקטנים, והם בעיני משמעותיים יותר מכל סרט.
בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו בערך שבוע ימים. היינו ברשימה של שינדלר ולכן בעצם היינו אמורים רק לעבור שם. בסופו של דבר היינו במקום כמה ימים. התנאים שם היו נוראיים. בחדר קטן יותר מהסלון הכניסו 150 איש. אי אפשר היה כך לישון, אז ישבנו כשאחד יושב בפיסוק והשני בין רגליו. אי אפשר היה לצאת. לא היתה ברירה. ראינו מרחוק את המשרפות. עד שהגיעה הפקודה לסגור שורות ויצאנו לבְּרִינִיץ. מהרשימה המקורית שהגיעה לגְרוֹס-רוֹזֶן הוציאו גם אנשים, והכניסו אחרים במקומם, תמורת יהלומים.
כך נכנסנו לבְּרִינִיץ. שם היתה זוועה. במשך שבוע-שבועיים לא היה איפה ללון, לא היו מים. הכינים היו בגודל של זבובים, לא היה על הרצפה שום דבר חוץ מתבן. אבל הסתדרנו. עשו "פְּרִיצִ'ים" מין מיטות ב-3 קומות, כדי לישון. המקום היה מאד קטן ולא מסודר. ב"פריץ'" כזה ישנו שניים. אני ואח שלי יחד, מעלינו עוד שניים ומתחת עוד שניים.
לא כל אחד קיבל מספיק אוכל כדי לחיות. רק חתיכת לחם למרק. אני ראיתי שזה לא יהיה עבודה ולא מחיה, אלא רק רעב. זה היה בית החרושת של האחים הופמן לסריגים. התפקיד שלנו היה להוציא את כל הציוד הקיים ולהכין את המקום ליצור גז ואמוניה אותם תכננו לשחרר על לונדון. הכניסו את הציוד לעבודת מתכת ולייצור אמוניה. אנחנו היינו חייבים לנקות את המקום ממה שהיה, ולצקת בטון כדי להכניס את הציוד הכבד. אני עבדתי גם ב"קרטופל קומנדו" ואת תפוחי האדמה שגנבתי החבאתי אצל וינגרטן. היו שם שומרים וקאפו כמו במחנות האחרים. היה ממונה על המחנה, גרמני, ושינדלר - הבוס של הבוסים. אפשר להגיד על שינדלר מה שרוצים, אבל הוא בעצם הציל את היהודים, הוא שמר שליהודים שלו לא יקרו דברים אסורים. זה היה תעודת חיים.
הכרתי את שינדלר אישית. שינדלר היה יליד בריניץ, ולפני המלחמה היה מרגל לטובת גרמניה. בצ'כיה הוציאו נגדו גזר דין מוות. אבל היה לו "מכתב" מהימלר שאסור היה לגעת בו. זאת הסיבה שהוא רצה לחזור לבריניץ. בבריניץ היה מפעל טקסטיל שהיה שייך למוזס אהרון לֶבְבֵר. את המפעל הזה פרקו והקימו אותו מחדש. שינדלר רצה להוכיח לגרמנים שהוא חוסך להם כסף. היו חותכים חתיכות ברזל ממוט, מחממים בתנור, נותנים מכה חזקה והיה יוצא גליל, אותו היו מעבדים במחרטות. המפעל "אמיליה" היה מפעל ליצור רימונים עבור הצבא הגרמני, אבל היו עושים סבוטז', וכשלא היתה ברירה יצרו רימונים, אותם העמיסו על משאיות ושלחו ישר לידי הפרטיזנים, בשיתוף פעולה עם שינדלר. היה סיפור שזייפו חותמת של הפיקוד העליון בברלין, כעילו ממנים את לאוולד, שיה מפקד המחנה של שינדלר מטעם ה-אס.אס. הוא יצא עם הנהגים מהגרג, התנפלו עליהם פרטיזנים וליאופולד לא חזר יותר.
שינדלר לא התייחס אישית ל-1,200 האנשים. הוא היה כמו רבי עם החסידים. היו יהודים שהיו המתווכים אליו ומעבירים את הפקודות שלו, ובגלל זה הם חיו חיים טובים מאד. בסוף המלחמה, שינדלר בא אלינו, ההפטלינגים, ביניהם גם השופט בייסקי ויצחק שטרן (שהוא בן דוד של אשתי – אשתי היא מבית שטרן) כדי שנכתוב לו מכתב. בייסקי ושטרן כתבו את תוכן המכתב, וכל ההפטלינגים חתמו עליו. במכתב כתבנו מי היה שינדלר ואיך הוא התייחס אלינו, ועם המכתב הזה הוא יצא לחופש.
היציאה לחופש היתה ב-8 במאי 1945. לפני ששינדלר יצא לחופש הוא העביר לנו, להפטלינגים, את המחסנים של האמוניה, כדי שנוכל להתגונן. הוא קיבל מכתב ואנחנו קיבלנו אמוניה. ביום השמיני במאי הייתי במרפאה. ד"ר לבקוביץ' היה המנתח במרפאה. היתה לי מוגלה באצבע והיה צריך לעשות טיפול ולחתוך. פתאום נשמעו צלילי כנסיה והגיעה השמועה על השחרור. באמצע הטיפול עזב אותי הד"ר, ואני – קמתי והלכתי. עד היום אני לא יכול לכופף את האצבע (ובגלל זה לא יכולתי להחזיק "עוזי"). מבחינה בריאותית יצאתי בשן ועין. כפשוטו. בעין ימין אני לא רואה בגלל מכה שקיבלתי. בתנאים רגילים אולי אפשר היה לטפל בעין.
את המכה קיבלתי בקנטינה בבְּרִינִיץ, מאדם שהתייחס אלי תמיד טוב מאד. וזה הסיפור שהיה: באחד הימים העבירו 5,000 נשים מאֶפֶל פְּלָאץ, והכינו אותן ליציאה לאיזה מחנה לא ידוע. היו מכניסים אותן לרכבות סגורות עם חלון קטן מסורג. דרך החלון שבבית המלאכה שלנו ראיתי באחת הרכבות האלה את רֶנָה מייזלס, חברתי, ואת לולה גבירטיג. זה היה עוד בתוך המחנה, בשלוחה של הרכבת שהיתה מול המקום בו עבדתי. כאן המקום לספר ששוּלְץ, שהיה הממונה עלי, התייחס אלי תמיד מאד טוב ונתן לי יד חופשית לעשות כרצוני בקנטינה. אמנם אני הייתי הפועל אבל התנאים שלי היו יוצאים מהכלל. ב"מפעל" שלי הייתי חופשי ושולץ נתן לי לעשות מה שרציתי. הייתי עושה לי ביצייה לא מביצה אחת אלא מ-5 ביצים. אכלתי ושבעתי. בכניסה היה שלט שאמר "אסור להכנס" בחתימתו של אמון גט, מפקד המחנה.
למרות האיסור המפורש, כאשר ראיתי אותן ברכבת, הלכתי לשם כדי לראות את הבנות. לא חשבתי הרבה. לקחתי מים וסנדוויצ'ים, שהיו לי בשפע, ונתתי להן. ברגע זה תפס אותי שולץ ושאל אותי מה אני עושה? נתתי לך יד חופשית, אך לא כדי שתכשיל אותי. ואז הוא נתן לי מכה כזאת שסגרתי את העיניים ומאז לא ראיתי יותר בעין ימין. כשהתעוררתי אפילו לא הבנתי שאני לא רואה יותר בעין זו. הבנות המשיכו עד שְטוּטְהוֹף. שטוטהוף היה מחנה מעבר על יד הים הבלטי. את כל הנשים הם הטביעו בים. אחרי המלחמה רק שמעתי על כך. באותו זמן לא ידעתי. כשהתאספנו אחרי המלחמה בקרקוב, והתענינו במשפחה ובקרובים (ברח' נוגה 17, בקרקוב היה המפגש של כולם) נודע לי על האסון הזה. שם גם מצאתי את מי שהיום אשתי.
הצבא האדום הגיע למחנה ושינדלר ברח. ברחתי מהקליניקה כמו כולם. חליתי בטיפוס, והייתי מאד חולה. זו הנדוניה שקיבלתי בבְּרִינִיץ.
גם בבְּרִינִיץ היה לי ג'וב טוב ואכלתי היטב. כולם עבדו להעביר אפר מהר אחד לשני, או לעבוד במכונות. אני ראיתי שזה לא בשבילי ומזה לא תהיה לי פרנסה ולחם. ראיתי שבבְּרִינִיץ מעבירים תפוחי אדמה למחנה. את תפוחי האדמה היו מאחסנים באדמה, כי לא היו בתי קירור. היתה קבוצת אנשים שתפקידה היה להעביר את תפוחי האדמה. אני הצטרפתי לקבוצה זו. העבודה היתה קשה מאד. היו מריצות גדולות, שמשני צידיהן מקלות לאחזקה. כמו מגשים גדולים ועמוקים, ואותם סחבנו על הכתפיים.
גם בזה לא ראיתי פרנסה, אז הייתי סוגר את השוליים של המכנסיים והשרוולים, עם חתיכת חוט, והייתי ממלא את ה"מחסנים" הפרטיים בתפוחי אדמה. כשהייתי נכנס למחנה הייתי משחרר את התפוחים. מה שלפָּריץ - לפָּריץ, והשאר לי. פעם אחת תפסו אותי, ובתור עונש הייתי חייב לעמוד יום שלם על יד השער, עם תפוח אדמה ענק בתוך הפה, ושלט: "גונבי תפוחי אדמה". גם אחר כך המשכתי באותו דבר. גם זה היה נס קטן שקרה לי במסגרת הניסים עליהם אני מספר. כך המשכתי עד השחרור.
ביום השחרור נכנסו לבְּרִינִיץ הרוסים "הידידים" שלנו. פתחו את השער ואמרו: "אתם משוחררים, תעשו מה שאתם רוצים, תכנסו לבתים". בבְּרִינִיץ היה קאפו-מן גרמני. אנחנו לא ידענו על העבר שלו, אבל התברר שהוא היה אדם שהיה צריך למחוק אותו מהעולם. כשהרוסי בא אלינו על הסוס הלבן ושחרר אותנו, עשינו לקאפו-מן משפט עממי צבאי, "השופטים" היהודים התיישבו סביב, והביאו את הקאפו-מן. הוחלט להוציא אותו להורג בתליה. היה לנו נשק ועד שהביאו אותו לתליה, כולם כבר ירו בו. וכך הביאו אותו למשפט, כשהוא ירויי וההרוג, וגזרו עליו תליה. מי ששחרר אותנו השאיר כסא אחד ריק בבית המשפט ואמר שזה של "השמש הזורחת, אם האומות ששחררו את העולם - יוסף סטלין". זה המקום שלו בבית המשפט.
אחרי המלחמה תפסתי את הרכבת הראשונה לקרקוב. הרכבת היתה מלאה ולא היה לי מקום. קפצתי על הגג של הרכבת והמשכתי לקרקוב בנסיעה על הגג. באתי לקרקוב, לבית שלי, לבית החרושת שלי, וחשבתי שאני במקום הנכון. בבית שלנו היה שומר ששמר על הבית (לא כמו שזה מקובל היום, הוא היה שומר על הפתח של הבית ומי שהיה בא אחרי 10 בלילה היה צריך לשלם) והשומר פגש אותי בכניסה ושאל: "מה, אתה עוד חי?". הוא מאד התפלא ולא רצה להכניס אותי. בא אליו יהודי מעולם המתים ורוצה חזרה את הבית.
הייתי צריך מקום ללון. הלכתי לבית המשפט. את הרכוש הצלחתי להעביר על שמנו חזרה, אבל את הדירה לא. הגוי הזה לא נתן לי להכנס. הבית עד היום הוא בבעלותנו, אבל עד היום לא נכנסתי אליו. כל הקומה הראשונה היתה שלנו, והגוי חילק אותה ל-3 חלקים ולנו לא נתן להיכנס. הגויים אחרי המלחמה עשו פוגרום גם בנוֹבוֹטָאר וגם בקרקוב, ובמקומות אחרים בהם היו יהודים. גם בווֹלְניצָה 5 היה פוגרום. בא יהודי - והם הרגו אותו. כששמעתי על כך, כבר אחרי המלחמה, נכנסתי, יחד עם אחי שוּלֶם, למרתף ושם התחבאנו יום שלם עד שבאה הז'נדרמריה הרוסית והפולנים ועשו סדר. יצאנו ולקחנו דירה ברח' בּרֵגִ'ינְסְקָה 7. מבית החרושת לא נשאר דבר. היום יש שם אדמינסטרטור ששומר ומנהל את המקום.
באנו לארץ ישראל ועברנו כאן תקופה מאד קשה. ב-1949 יצאנו מפולין אחרי שאמרנו שזה לא המקום בשבילנו. לא נתנו ליהודים לצאת, אבל אני הצלחתי לסדר לי פספורטים לוונצואלה, לי לאשתי ולבתי שהיתה אז בת שנתיים. יכולנו לנסוע לשם, בלי להגשים את החלום של אבא שלי.
כאן בארץ חי וגר אח שלי, רוֹמֶק. שלחתי לו מכתב ושאלתי מה לעשות. הוא כתב לי: "הגויים לא צריכים אתכם, מספיק עבדתם והייתם "השחורים" אצלם בכל התקופות. זו ארץ מולדתך, ארץ אבותיך. לכאן אתה חייב לבוא". ובאנו.
"הישראלים הראשונים" קבלו אותנו מאד לא טוב. באנו ארצה בשנת 1950 באוניה "נגבה", כשקדמו לכך כמה חודשי המתנה בפריס. התלבטנו מה לעשות. הג'וינט שכנע יהודים לעבור לאמריקה ולאוסטרליה. אשתי רצתה לנסוע לאוסטרליה. אני לא הסכמתי. אני רוצה לנסוע לישראל. לא בשביל אוסטרליה עברתי את השואה. אבל הישראלים - אף אחד לא עזר. גם אח שלי לא עזר, למרות שהיה מסודר והיה לו בית בחיפה.
נכנסנו, ישר מהאוניה, למחנה. במקום לתת לאנשים להסתדר, הכניסו אותנו שוב מאחורי סורגים, ללא אפשרות לצאת. הכניסו בנו את תורת מפא"י. לא נתנו עבודה. ולהיפך. הבאתי אתי כמה אלפי דולרים ולא ידעתי מה לעשות. פוליטרוק מטעם הסוכנות בא אלינו ושאל למי יש מטבע חוץ. במקום הדולרים שהיו לי הוא נתן לי כסף ישראלי, לירות, ביחס של 33 ל-1 דולר. כך נישלו אותי מהכסף שהיה לי ובו הייתי יכול לפחות לקנות דירה.
דבר אחד הם ידעו לעשות. לאשתי קראו בפולין טוֹנְיָה-אנטונינה. הפקידות המרובעת לא יכלה לסבול שאנשים יכנסו לארץ עם שם פולני. בתעודת הזהות עברתו את שמה ליונה. זה הדבר היחיד שעשו.
כך זה נמשך שנתיים. עברתי הרבה מחנות וראיתי איך אני חי ואיך האחרים. אני במחנות הריכוז הצלחתי לשרוד וכאן אני למטה. העבירו אותנו למחנה בעתלית, למרות שיצחק גרינבויים שהיה הממונה, והיה צריך להעביר אותנו לסביבות לוד, למחנה ישראל. את עצמו הוא סידר היטב, ויותר לא היה לו איכפת. באנו לעתלית, למחנה שנראה בדיוק כמו שהאנגלים השאירו אותו. כל הלילה עמדתי ושמרתי על הילדה הקטנה שלי, בת השנתיים, שהעכברושים לא יאכלו אותה.
ואיפה עבדתי? כשבאתי ארצה עבדתי עם אחד האחים בולימובסקי בעשיית שרשראות זהב, באמצעות מכונות אוטומטיות. בולימובסקי היה רמאי, ולכן מהר מאד זה התפרק. באחד הימים פגשתי את יעקב וינגרטן, שעבד כמנהל עבודה במחלקת המתכת במפעל בן-גל ליצור רדיו. יענק וינגרטן סידר לי עבודה במפעל בן גל, שבאותם ימים עסק גם ביצור טרספורמטורים לפלורוסנט, אותם היו מייצאים לטורקיה. כבר אז היו לי רעיונות לפנטנטים. לצורך יצור הטרנספורמטור היו מייצרים שני חלקים כמו האותיות M ו-E, ואותם היו מייצרים מאותו חלק כדי לא להפסיד חומר. הפטנט היה שעל ידי עיצוב מיוחד החומר שנפל מהמבלט היה נופל כך שמיד התבצע "איסוף" של המבלטים.
אחרי מספר שנים ב"בן-גל" עברתי לעסק של "עיבוד שבבי" של פליז. היתה תקופה שהעסק הלך טוב, ובעיקר היו מתפרנסים ממכירת הנפל אותו היו מוכרים במזומן. בעסק הזה המשכתי תקופה קצרה בלבד, עד אחרי מלחמת סיני ב-1956.
ב-1952 עברנו למִפְדֶה אזרחי בחולון. עזרה לא היתה. מכרתי דברי זהב וכסף, וכל מה שהיה. הבאתי אתי שש חנוכיות מכסף, ואותן נאלצתי למכור. אף אחד לא התעניין מה קרה לנו בתקופת המלחמה. לא יכולתי לקבל עבודה בלי פנקס אדום.
במשך כל התקופה לא סיפרנו מה עבר עלינו בשואה. רצינו לתת לילדים שלנו מה שיותר טוב, ולא חשבנו שצריך להוסיף את הסיפורים הנוראים האלה. זה לא בא בחשבון. לילדים האלה היה חסר, לא היתה להם מסגרת טבעית. לא היה להם סבא וסבתא. אז לא חשבנו שצריך לספר את הסיפורים האלה.
היום, הברזים נפתחו וברוך השם שהילדים רואים בזה את החלק וההמשך של החיים שלהם. הנכדה שלי, גליה הבר, כתבה 2 כרכים על תולדותיי "מסעו של אדם אחד" במסגרת 6 מיליון היהודים, וכך היא הנציחה את הסיפור שלי.
ל"קרן שפילברג"
יעקב זה השם שניתן לי בלידתי, והוא לא שונה אף פעם. השם הוא על שמו של יעקב אבינו, ובפולנית קראו לי יָאנֶעק. נולדתי ב-25.2.1913, ועוד מעט אני בן 83. נולדתי בקרקוב פולין. למען הדיוק יש לומר כי גם אני וגם אשתי ילידי אימפריה האוסטרו-הונגרית, בה שלט באותם ימים הקיסר פרנץ-יוזף, שכן פולין נוסדה רק בסוף 1918.
בקרקוב, היה לנו בית חרושת לגזוז, לסודה ולגלידה, ואני הייתי ילד טוב, והמשכתי בלימודים אחרי החדר. עד שנת 1934 הייתי חייב ללמוד, ואז הפסקתי כי התנאים לא אפשרו. האח נסע לארץ ישראל, וכל כובד הפרנסה נפל עלי. אבא, היה לו ג'וק ציוני, ורצה לבוא לארץ ישראל. עוד בשנת 1925 עזב את הבית, 9 ילדים היינו ליד השולחן, ובערב פסח נסע לישראל לפתיחת האוניברסיטה בירושלים. אבא היה ציוני. היינו משפחה דתית מאד. אבא ואנחנו, שלושת האחים, לא כך היינו נראים. היינו מתפללים בסָנדֶר שְטִיבֶּל בפְּלָאץ רִיבֶּנֶה. זה היה שְטִיבֶּל מאד מקובל ומאד חסידי.
אבא היה יוצא דופן בבית הכנסת, נטע זר אצל החסידים, כי החסידים היו נגד הציונות. תמיד שאלו אותו: "הֶשֶק (זה שמו באיידיש, במקום יצחק צבי) מה אתה נוסע שם לגויים שמחללים את השבת ועובדים בשבת, והוא היה עונה: "אני אמנם נוסע לארץ הקודש, אבל אני רואה שם יהודים שומרי מצוות, המקדשים את ה' בעבודתם. יש לכם חישובים פסולים". וכך הכל היה לפי המסורת של השפה האידית.
אנחנו דיברנו בבית באידיש או בפולנית, אבל לא בעברית. זו לא היתה שפת דיבור, רק שפת תפילה. אבל נגיף הציונות היה אצל אבא שלי בדם. הוא נסע לארץ ישראל וחזר מספר פעמים, החל משנת 1925. בשנת 1934 עלו ארצה אח ואחות שלי, ואנחנו, שבעה אחים, נשארנו בפולין. התנאים בגולה לא היו טובים, ואבא רצה לעלות לישראל כחלוצים, ולא כעשירים. העשירים היו מי ששילמו 1000 לירות שטרלינג. אחי אברהם קיבל אישור מהסוכנות לעלות ארצה. כדי שלא "לבזבז" אישור על אדם אחד, רצו "כאילו" לחתן אותו עם אשה. הוא לא הסכים, והחליט לחפש אשה, להתחתן איתה, וכך היה.
הפולנים היו תמיד אנטישמיים, והאווירה היתה של אנטישמיות. כשחזרתי ב-1945 חזרה לקרקוב, ראו אותי כאילו באתי מאיזה כוכב: "אתה עוד חי?". בכל מקום ובכל פינה היתה אנטישמיות. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון. אנחנו המשכנו את החיים בגולה, עם מחשבה על ארץ ישראל הנבנית.
ב-1939 היו כבר סימנים בולטים של מלחמה באופק. אבא, שהיה אזרח של א"י-פלשתינה, היתה לו אזרחות ופספורט ארץ-ישראלי, חזר מפלשתינה ביוני 1939 כדי לחסל את כל הרכוש בפולין ולעלות ארצה. לצערנו, התוכנית הזו לא צלחה בגלל היטלר. הוא נשאר בפולין והושמד באושוויץ.
ב-6.9.1939 נכנסו הגרמנים לקרקוב ואז התחילו הגזירות. התחילו לחייב לענוד על השרוול את סימן ההיכר של פס לבן עם מגן דוד בצבע תכלת. זה היה מיד בהתחלה. מידי יום היו גזירות חדשות. היו גזירות להעברת הרכוש ועוד. ומי שלא ציית - היה פסק דין אחד - מיתה. אנחנו המשכנו בחיים בקרקוב כמעט כרגיל, עד הגיטו.
כשמינו את היודֶען-רָאט (הם היו יהודים שעזרו לגרמנים לחסל יהודים), אני לא הכרתי את האנשים שהיו ביודען-ראט. אני המשכתי את עבודתי היום יומית. כשהגיטו הוקם בקרקוב, בצד השני של הויסלה, ברובע פודְגוז'ה, היה לי סידור עבודה והיה לי היתר לעבור לווֹלְניצָה 10, המקום בו גרנו, והמקום בו היה בית החרושת שלנו. כל זה עד שנסגרה גם האופציה הזו ונשארתי בגיטו.
ב-1940 היה צו לגרש את היהודים מקרקוב. אנחנו הצלחנו להישאר בקרקוב כי אני קיבלתי מהיודען-ראט אישור עבודה ואישור למגורים בגיטו שעמד להיבנות. האישור לא כלל את כל המשפחה, רק אותי. המשפחה היתה צריכה לצאת מקרקוב, והם לקחו דירה אצל איזה גוי ליד קרקוב, ושם חשבו לגור עד "יעבור זעם". אחר כך הם חזרו להתגורר בקרקוב, במחתרת.
המגורים שלי בגיטו קרקוב היו מאד עלובים. קצת הצלחתי "לשפץ": קצת תקרה וקצת חשמל, אבל לא היה חלון. גרתי בפְּלָאץ זָגוֹדי 16. גרנו שם אני ועוד שני אנשים. אחד מהם בא אלי ואמר לי לעזוב את הבית, כי אחותו צריכה לבוא להתגורר והוא רוצה לשכן אותה שם, ואם אסרב - הוא ידאג שאני אהיה ברשימה לאושוויץ.
כשחזרתי מהעבודה מצאתי את הכל זרוק בחצר, והייתי צריך לחפש לעצמי מקום מגורים חדש. מצאתי מקום אחר, יותר גרוע מהחדר הקודם. שם גרתי בהתחלה לבד, אבל מאוחר יותר הצטרף אלי אחי (שהיה גר קודם בוולדוחצ'ה, עד שחיסלו שם את היהודים), ואח"כ הצטרפה אחותי. אחותי עבדה בבית חולים בקרקוב, אבל מכיוון שהבן שלה היה חולה, והיא היתה אחות, היא עברה להתגורר איתו בתוך הגיטו. בדירה הראשונה שגרתי בה בגיטו, בפְּלָאץ זָגוֹדי 16, גרה איתי חברה שלי רֶנָה מָיְיזְלֶס, שהיתה מיועדת להיות אשתי. היא למדה בבית הספר יחד עם לולה ובָּשָה גבירטיג, הבנות של הסופר האיידי הידוע. מכיוון שלא היה להן מקום מגורים אחר, הצעתי להן לבוא לגור יחד איתי בדירה העלובה.
הייתי צריך להתפרנס. את העבודה בבית החרושת לסודה לא יכולנו להמשיך, כי היה צריך אמצעי תחבורה לחלק את הסודה בכל האיזור. אז עברנו לעבוד במילוי בקבוקים קטנים בתמציות לאפיה ולעוגות. על הבקבוקים היה רשום השם "קְרָקובְיָנְקָה", ואני החלפתי את התוויות וקראתי לתמציות "גְבְיֶיזְדָה" (כוכב). כולן עבדו אתי וישנו שם. אני הייתי מביא את החומרים, הן היו ממלאות, ואני הייתי משווק את הסחורה תחת השם גְבְיֶיזְדָה. רק לי היתה אפשרות לצאת מה, עם האישור. כל זאת היה עד לתקופה מסוימת, שלאחריה סגרו את הגיטו לגמרי.
את החדר הקטן והעלוב סידרתי כאילו היה "קוטג'", על ידי שימוש בארונות שהעברתי לחדר ועליהם שמתי קרשים, כאילו היתה זו קומה שניה. בחזית מתחתי וילון עבה, כך שהנשים היו לבד. שתי בנות גבירטיג ישנו למעלה בפרטיות, ואני ואחי ישנו למטה. הכל אפשרי אם רוצים, ואם לא רוצים - הרי גם בוילה אי אפשר לגור.
היות ויכולתי לצאת מה ועבדתי גם מחוץ לגיטו, יכולתי להשיג אוכל גם מבחוץ, והסדרתי. כשמישהו היה חולה היה חדר לטיפול רפואי ראשוני ושם היו מקבלים טיפול. אם היתה בעיה יותר רצינית - אז "שלח לחמך על פני המים". לא היו תרופות ולא שום דבר.
ביום מהימים נתנה פקודה שכולם חייבים להתאסף ליד המקום, בוונְגָרְסְקָה, שם נתנו אישורי כניסה ויציאה. גם אני הייתי חייב לבוא לשם כי לא היתה יכולת לצאת. ה-ס.ס סגרו את כל היציאות של הגיטו. הגיטו היה מסודר כך שכל השטח היה מגודר בחומות מסודרות, ויש לי תמונה של "הוונבצירג" (שטח מגורים יהודי). היו כניסות ויציאות, ובוטקה של זקיף שהיה שומר שלא יצאו ולא יכנסו. את עמדת הזקיף איישו יהודים יחד עם גרמנים.
הייתי צריך להתייצב במקום, היה זה כמדומני בתחילת 1943. לפני כן היו הרבה אקציות. המצב אף פעם לא היה סטטי. היו שמועות על גורל היהודים, שמכניסים את היהודים ליער והרכבות חוזרות ריקות. היו הרבה שמועות. ניסינו לקבל מידע ואינפורמציה, אבל הרבה לא היה לנו מה לעשות. רק לנסות להמשיך. הגזירות המשיכו, והגירושים היו מעשה יום יומי, משפחות הופרדו באכזריות, וחטפו יהודים ל"מולטוך" (זה היה מקום כלא של אסירים כלליים). לשם היו מביאים את היהודים ואחר כך היו שורפים אותם על ההר שנקרא נובה גורְקָה. היו מערימים אותם אחד על השני, שופכים עליהם נפט ובנזין ומעלים אותם באש.
כל התקופה היה לי קשר עם אבא שלי, שלא היה איתי. יכולים לספר סיפור זוועתי, אבל אפשר גם לראות מה אתה, כבן אדם, ראית בתוך הזוועה. כאשר נפסלתי מלהיות יהודי שרשאי לצאת לעיר, בגלל המקצוע (צריך להסביר שכל השיפוט היה לפי מקצוע, כ"סודָה וָוסֶר מָן" לא הייתי נחוץ, ובעצם זה כאילו אני פסול מלחיות), ריכזו אותנו במקום שנקרא ככר אוֹפְּטִימָה, על שם בית חרושת אוֹפְּטִימָה לשוקולד, יחד עם עוד אלפי יהודים. יושבים שם מהבוקר, אסור לנוע, עם הידיים על הראש. אחרי שעות של ישיבה, פתאום אחותי לושה, שעבדה בבית חולים, הגיעה גם היא למקום. למרות שהיתה בחלוק לבן, לא עזר לה שום דבר, והיא התיישבה. חשבנו מה לעשות, כי המשך הדרך כבר היה ידוע - רכבות סגורות, דחוסות, עם חלון קטן.
בסופו של דבר התקבלה פקודה ליישר את השורות וללכת בשיירה עד פְּלָשוֹב, הליכה של שעתיים. שם העלו את האנשים על רכבות. אני ישבתי שם עם אחותי, מחכים לנס. פתאום בא לי רעיון. בידה של אחותי היה חלוק לבן, אותו לקחה מבית החולים כאשר הוציאו אותה משם. כדי שאנשים לא ידעו מה קורה חילקו להם מים וסנדוויצים. אני הסתרתי את אחותי, כדי שתוכל ללבוש את החלוק. היה שם דלי עם מים, ואמרתי לה לקחת את הדלי ולהתחיל לחלק מים, כאילו היא שייכת לצוות. שמחתי שלפחות לה יש סיכוי. אני נשארתי יושב שם, ושום נס לא קורה. הלכתי לרכבת, ושם דין אחד היה לכולם. כולם נכנסו לרכבת.
בנתיים, אחותי הסתובבה שם באוֹפְּטִימָה, בין הגרמנים הממונים על האקציה הזו, פקידים, אנשי ס.ס וגם יודען-ראט. היא ניגשה אל מוטקה שפירא, ה-O.D., שהיה הממונה על היודען-ראט ולא היה בן אדם, וביקשה רחמים על אח שלה. מה היתה הסיבה לנס שקרה רק לה' הפתרונים. שפירא דיבר עם הממונה על האקציה והוא הורה שיוציאו אותי מהשורות ומהרכבת. ואז, כל הפמליה של האודמנים התחילה לחפש את "יעקב לֶזֶר, אייכה?". אני שמעתי שמחפשים אותי, ויצאתי מהשורה, ממש נס מניסים. הגב של שפירא שימש לרגע כשולחן כתיבה, ועליו נכתב נייר שאני צריך לחזור חזרה לגיטו. ועל זה אומרים: "כשה' רוצה גם המטאטא יורה". הוא נתן פקודה ל-D.O מאן שיבוא ויסדר את הניירת, וכך חזרתי לגיטו, כשכולם מסתכלים עלי כמו על "כוכב עליון" איך יתכן? זה הסיפורים הקטנים מתוך המסגרת של 6 המיליונים. (שנים רבות מאוחר יותר, כאשר למדתי וחקרתי את "רשימת שינדלר" נמצא ה"מטאטא". היה זה אוסקר שינדלר אשר דרש לשחרר קבוצה של אנשים שהיו כבר על הרכבת, בינהם גם יצחק שטרן. אבא אף פעם לא הסכים להודות שאולי הוא נשאר בחיים הודות לאוסקר שינדלר – ל.ה.)
חיסול הגיטו היה בחודש מרץ 1943. בגיטו עבדתי במסגריה, אחרי שלא יכולתי להמשיך בעבודה בתור "סודה וסר מאן". צריך הייתי לחפש מקצוע כזה שהגרמנים יקבלו תמורה עבור שמינית הלחם שהיינו מקבלים. במקצועי שלי אני מסגר מכונות, ולכן כך נרשמתי, כיוון שזה היה מקצוע מבוקש.
בפְּלָשוֹב עבדתי כמסגר מכונות במסגריה. הקאפו היה איש מאד אכזר, וחיפשתי דרך לצאת מהמסגריה. בפְּלָשוֹב אספו מכונות מכל איזור קרקוב ומכל בתי החרושת ובתי המלאכה שבאיזור. הלכתי לשם, ומצאתי את כל בית החרושת של אחי יוסף שנספה בטָרְנוֹב עם אשתו וכל ארבעת ילדיהם.
מצאתי את כל בית החרושת, וכך צץ במוחי רעיון. תמיד טוב להסתובב ליד המטבח, וזה עדיף על "להעביר אבנים מהר אחד להר שני". הרי שכאשר אתה עובד במטבח יש לפחות סיכוי שתקבל מרק אחד יותר מכולם. זה היה הרעיון שלי לצאת מהמסגריה: היה שם יהודי אחד, נוקה, שעבודתו היתה להביא אוכל מקרקוב למחנה. כיוון שאז לא היו מקררים, אלא קרח בלבד, הרי שגם אֵמוֹן גֵט (מפקד המחנה) היה צריך קרח ומי סודה לווילה שלו. כך הפכתי להיות הממונה על הבאת הסודה והשתיה והקרח למקרר של אמון גט.
היינו צריכים לעשות קרח. היו שם קומפרסורים גדולים, וכדי לעשות גוש קרח אחד מהמים זה לקח 8 שעות. אני יזמתי את הרעיון והיהודי מאיר אמר לי לארגן את העבודה, ותמורת זה הוא ארגן לי את האישורים הדרושים. אני ואחי שוּלֶם, שעבד יחד אתי, היינו ממונים על הקומפרסורים, וזו היתה עבודה של 24 שעות. אי אפשר ללכת לישון. צריך לפקוח עין. וכך, כאשר כולם היו חייבים להופיע יום יום באֶפֶל פְּלָאץ לביקורת, והממונה, האֶלְטֶסְטֶר (הממונה על הביתן), היה צריך לדווח על מספר האנשים, הוא היה מדווח למשל: 150 הֶפְטְלִינְגִים ו-2 משוחררים לעבודה. בגלל העבודה הזו היינו משוחררים מלבוא לאֶפֶל פְּלָאץ, כי תמיד באֶפֶל פְּלָאץ אמון גט היה בא לשם ומוצא את מי להרוג.
כשאני עבדתי במסגריה, אבא שלי הי"ד, עבד באותה תקופה בחלק שנקרא "פָיְינְמֶכָּנִיקֶער" (כך הוא רשם את המקצוע שלו). התפקיד שלו כפָיְינְמֶכָּנִיקֶער היה לתקן את מכונות התפירה של מֶדְרִיץ', בית חרושת שבו תפרו עבור הגרמנים. בבית החרושת הזה התאספו יהודים דתיים עם פאות ותפילין, והם לא ידעו באמת את המלאכה. כל הזמן הם עסקו בתפילות וניסו לשמור מצוות, היו להם שני זוגות תפילין, גם תפילין של רבי מאיר בעל הנס, וזה סיפק להם מספיק עבודה לשמירת המצוות. רק אבא ידע את המלאכה. ליד הדלת תמיד עמד מישהו, ושמר שאף אחד לא יכנס. לזה היו קוראים "זָקְס". אם היה השומר צועק "זקס" כולם היו מתייצבים ליד המכונות, עד יעבור זעם. במקום לא היו שומרים גרמנים. רק היהודים היו מסתובבים ושומרים. הגרמנים והאוקראינים היו שומרים בחוץ. אבל במקום העבודה היו רק קאפו יהודים ששמרו. היהודים הסתדרו שם לפי מיטב המסורת. ואבא דאג שיצאו מבית החרושת גם כמה מכונות.
על אוסקר שינדלר שמעתי מהתחלה. שינדלר בא לקרקוב כדי לעשות כסף עם היהודים, וליד היהודים הוא באמת עשה כסף, טרויהונדר, וכך בנה בזָבְּלוֹצָה בית חרושת לכלי אמייל. יהודי אוסקר שינדלר היו כאלה ששילמו בכסף וביהלומים. לי לא היה יהלומים ובְּרִילְיָינְטִים, ורק היה לי את המקצוע שלי, שנחשב לנדרש.
אחותי פֶּרְלָה מהתחלה לא היתה בגיטו, אלא נכנסה לשינדלר כעובדת בבית החרושת. לי לא היה מזל כזה, אך הייתי מסודר טוב כעובד עושה קרח (הם חשבו שהשלטון שלהם ימשך אלף שנים, ובוודאי חשבו שהסודה היא הבנזין אשר יסייע לשלטונם להמשיך את אלף השנים). כששינדלר רצה לעבוד בבְּרִינִיץ עבור הוורמכט, הוא חיסל את בית החרושת הופמן לאריגים. אנחנו היינו הצוות שחיסל את בית החרושת והעמדנו את הבלוקים בבְּרִינִיץ. היו צריכים שם גם אנשי מקצוע, ולא רק "יהלומנים" (מי שיש לו יהלומים). המזל שלי היה שידעתי לעבוד עם מכונות וגם האח שלי שוּלֶם. אז העבירו אותנו לשם מפְּלָשוֹב, בעצם ללא רצוננו ובלי ידיעתנו.
היה לי טוב בג'וב הקיים שלי בפְּלָשוֹב, ועשיתי הכל כדי לא לעבור ליהודי שינדלר. ד"ר גרוס שהיה הרופא במחנה, מה יכול היה הוא לתת לחולים? הוא היה שולח אותם אלי כדי שאתן להם קרח בתור תרופה. אך הסתבר שמתוך 1,200 אנשים של שינדלר צריך גם כמה שיודעים לעבוד, וכך, על אף רצוני, ולמרות שלא היו לי יהלומים, נכנסנו, אני ואחי שוּלֶם, לרשימה. זה בעצם נס נוסף שקרה לי כי זה נתן לי את המשך החיים.
בפְּלָשוֹב עבדתי כסודה-וָוסֵרְמֶן, ושם הייתי גם עם ינק וינגרטן. לויינגרטן היה רשיון הסמכה לדוודי לחץ גבוה (אונטרפשוטפירר שָיֵיט). כשהתחילו לסלול כבישים בתוך המחנה בפְּלָשוֹב, באמצעות מכבש ישן שנקנה בשוויץ, היה צריך לתקן אותו. יחד עם וינגרטן ועם מהנדס בשם מאיר גרינבוים, תיקנו את המכבש, ווינגרטן היה הנהג.
כאשר חיסלו את פְּלָשוֹב העבירו אותנו, 1,200 איש ו-300 נשים, לכיוון גְרוֹס-רוֹזֶן שהיה מחנה השמדה עם ארובות, ומשם היינו צריכים, לפי הרשימה, לצאת לבְּרִינִיץ. בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו זמן קצר בלבד. זה היה משהו זוועתי. אין לך ברירה, אתה חייב ללכת כמו כולם. לא ידענו אם נצא בחיים או עם הציקלון. אבל לא היה מה לעשות. ברוך השם שבמקום ציקלון זו היתה באמת רחצה.
בפְּלָשוֹב היתה לי עמדה, והייתי לבוש טוב, כולל חליפות. היו לי אפשרויות גדולות, והיו לי אפילו מגפיים. כשהגענו לגְרוֹס-רוֹזֶן, הפקודה הראשונה היתה להוריד הכל, ולהשאיר בצד, כמו שבאנו מגן עדן. ערומים לגמרי עמדנו. היה כבר מאוחר בסתיו והיה קר מאד. ואנחנו מחכים לציקלון. כשניתנה הפקודה להיכנס למרחץ היה לנו מזל, ובמקום שמלמעלה יבוא ציקלון זכינו למקלחת מים. יצאנו מהמקלחת בחיים. אין לך שום דבר יותר. היו כאלה יהודים חכמים שניסו להחביא טבעת או משהו אחר, אבל שום דבר לא עזר. הם הסתכלו לכל מקום גם בפנים.
יצאנו. במקום אחד מצאנו נעליים, במקום אחר מצנפות, ושם מכנסיים. הבגדים היו בגדי "לוקסוס" עם הפסים. הכל נעשה בריצה. לא שמתי לב ובמקום לתפוס זוג נעליים (ימין ושמאל), תפסתי שניים אותו דבר, ואי אפשר להחליף. לבשתי את הבגדים ואת המצנפת. גם כאן יש לי סיפור ואני בטוח שה' התערב. אני מכניס את היד לכיס ומוצא "שמע ישראל". כנראה מישהו הכניס לכיס. לזכר אותו "שמע ישראל" אחרי המלחמה התחייבתי לתת לילדים שלי ולכל הנכדים שלי מדלית זהב של "שמע ישראל". זה נותן לי סיפוק וזיכרון של מה שקרה. ושהילדים רוצים לעשות לי הנאה, למשל בחג פסח, הם עונדים את "שמע ישראל". זה הסיפורים הקטנים, והם בעיני משמעותיים יותר מכל סרט.
בגְרוֹס-רוֹזֶן היינו בערך שבוע ימים. היינו ברשימה של שינדלר ולכן בעצם היינו אמורים רק לעבור שם. בסופו של דבר היינו במקום כמה ימים. התנאים שם היו נוראיים. בחדר קטן יותר מהסלון הכניסו 150 איש. אי אפשר היה כך לישון, אז ישבנו כשאחד יושב בפיסוק והשני בין רגליו. אי אפשר היה לצאת. לא היתה ברירה. ראינו מרחוק את המשרפות. עד שהגיעה הפקודה לסגור שורות ויצאנו לבְּרִינִיץ. מהרשימה המקורית שהגיעה לגְרוֹס-רוֹזֶן הוציאו גם אנשים, והכניסו אחרים במקומם, תמורת יהלומים.
כך נכנסנו לבְּרִינִיץ. שם היתה זוועה. במשך שבוע-שבועיים לא היה איפה ללון, לא היו מים. הכינים היו בגודל של זבובים, לא היה על הרצפה שום דבר חוץ מתבן. אבל הסתדרנו. עשו "פְּרִיצִ'ים" מין מיטות ב-3 קומות, כדי לישון. המקום היה מאד קטן ולא מסודר. ב"פריץ'" כזה ישנו שניים. אני ואח שלי יחד, מעלינו עוד שניים ומתחת עוד שניים.
לא כל אחד קיבל מספיק אוכל כדי לחיות. רק חתיכת לחם למרק. אני ראיתי שזה לא יהיה עבודה ולא מחיה, אלא רק רעב. זה היה בית החרושת של האחים הופמן לסריגים. התפקיד שלנו היה להוציא את כל הציוד הקיים ולהכין את המקום ליצור גז ואמוניה אותם תכננו לשחרר על לונדון. הכניסו את הציוד לעבודת מתכת ולייצור אמוניה. אנחנו היינו חייבים לנקות את המקום ממה שהיה, ולצקת בטון כדי להכניס את הציוד הכבד. אני עבדתי גם ב"קרטופל קומנדו" ואת תפוחי האדמה שגנבתי החבאתי אצל וינגרטן. היו שם שומרים וקאפו כמו במחנות האחרים. היה ממונה על המחנה, גרמני, ושינדלר - הבוס של הבוסים. אפשר להגיד על שינדלר מה שרוצים, אבל הוא בעצם הציל את היהודים, הוא שמר שליהודים שלו לא יקרו דברים אסורים. זה היה תעודת חיים.
הכרתי את שינדלר אישית. שינדלר היה יליד בריניץ, ולפני המלחמה היה מרגל לטובת גרמניה. בצ'כיה הוציאו נגדו גזר דין מוות. אבל היה לו "מכתב" מהימלר שאסור היה לגעת בו. זאת הסיבה שהוא רצה לחזור לבריניץ. בבריניץ היה מפעל טקסטיל שהיה שייך למוזס אהרון לֶבְבֵר. את המפעל הזה פרקו והקימו אותו מחדש. שינדלר רצה להוכיח לגרמנים שהוא חוסך להם כסף. היו חותכים חתיכות ברזל ממוט, מחממים בתנור, נותנים מכה חזקה והיה יוצא גליל, אותו היו מעבדים במחרטות. המפעל "אמיליה" היה מפעל ליצור רימונים עבור הצבא הגרמני, אבל היו עושים סבוטז', וכשלא היתה ברירה יצרו רימונים, אותם העמיסו על משאיות ושלחו ישר לידי הפרטיזנים, בשיתוף פעולה עם שינדלר. היה סיפור שזייפו חותמת של הפיקוד העליון בברלין, כעילו ממנים את לאוולד, שיה מפקד המחנה של שינדלר מטעם ה-אס.אס. הוא יצא עם הנהגים מהגרג, התנפלו עליהם פרטיזנים וליאופולד לא חזר יותר.
שינדלר לא התייחס אישית ל-1,200 האנשים. הוא היה כמו רבי עם החסידים. היו יהודים שהיו המתווכים אליו ומעבירים את הפקודות שלו, ובגלל זה הם חיו חיים טובים מאד. בסוף המלחמה, שינדלר בא אלינו, ההפטלינגים, ביניהם גם השופט בייסקי ויצחק שטרן (שהוא בן דוד של אשתי – אשתי היא מבית שטרן) כדי שנכתוב לו מכתב. בייסקי ושטרן כתבו את תוכן המכתב, וכל ההפטלינגים חתמו עליו. במכתב כתבנו מי היה שינדלר ואיך הוא התייחס אלינו, ועם המכתב הזה הוא יצא לחופש.
היציאה לחופש היתה ב-8 במאי 1945. לפני ששינדלר יצא לחופש הוא העביר לנו, להפטלינגים, את המחסנים של האמוניה, כדי שנוכל להתגונן. הוא קיבל מכתב ואנחנו קיבלנו אמוניה. ביום השמיני במאי הייתי במרפאה. ד"ר לבקוביץ' היה המנתח במרפאה. היתה לי מוגלה באצבע והיה צריך לעשות טיפול ולחתוך. פתאום נשמעו צלילי כנסיה והגיעה השמועה על השחרור. באמצע הטיפול עזב אותי הד"ר, ואני – קמתי והלכתי. עד היום אני לא יכול לכופף את האצבע (ובגלל זה לא יכולתי להחזיק "עוזי"). מבחינה בריאותית יצאתי בשן ועין. כפשוטו. בעין ימין אני לא רואה בגלל מכה שקיבלתי. בתנאים רגילים אולי אפשר היה לטפל בעין.
את המכה קיבלתי בקנטינה בבְּרִינִיץ, מאדם שהתייחס אלי תמיד טוב מאד. וזה הסיפור שהיה: באחד הימים העבירו 5,000 נשים מאֶפֶל פְּלָאץ, והכינו אותן ליציאה לאיזה מחנה לא ידוע. היו מכניסים אותן לרכבות סגורות עם חלון קטן מסורג. דרך החלון שבבית המלאכה שלנו ראיתי באחת הרכבות האלה את רֶנָה מייזלס, חברתי, ואת לולה גבירטיג. זה היה עוד בתוך המחנה, בשלוחה של הרכבת שהיתה מול המקום בו עבדתי. כאן המקום לספר ששוּלְץ, שהיה הממונה עלי, התייחס אלי תמיד מאד טוב ונתן לי יד חופשית לעשות כרצוני בקנטינה. אמנם אני הייתי הפועל אבל התנאים שלי היו יוצאים מהכלל. ב"מפעל" שלי הייתי חופשי ושולץ נתן לי לעשות מה שרציתי. הייתי עושה לי ביצייה לא מביצה אחת אלא מ-5 ביצים. אכלתי ושבעתי. בכניסה היה שלט שאמר "אסור להכנס" בחתימתו של אמון גט, מפקד המחנה.
למרות האיסור המפורש, כאשר ראיתי אותן ברכבת, הלכתי לשם כדי לראות את הבנות. לא חשבתי הרבה. לקחתי מים וסנדוויצ'ים, שהיו לי בשפע, ונתתי להן. ברגע זה תפס אותי שולץ ושאל אותי מה אני עושה? נתתי לך יד חופשית, אך לא כדי שתכשיל אותי. ואז הוא נתן לי מכה כזאת שסגרתי את העיניים ומאז לא ראיתי יותר בעין ימין. כשהתעוררתי אפילו לא הבנתי שאני לא רואה יותר בעין זו. הבנות המשיכו עד שְטוּטְהוֹף. שטוטהוף היה מחנה מעבר על יד הים הבלטי. את כל הנשים הם הטביעו בים. אחרי המלחמה רק שמעתי על כך. באותו זמן לא ידעתי. כשהתאספנו אחרי המלחמה בקרקוב, והתענינו במשפחה ובקרובים (ברח' נוגה 17, בקרקוב היה המפגש של כולם) נודע לי על האסון הזה. שם גם מצאתי את מי שהיום אשתי.
הצבא האדום הגיע למחנה ושינדלר ברח. ברחתי מהקליניקה כמו כולם. חליתי בטיפוס, והייתי מאד חולה. זו הנדוניה שקיבלתי בבְּרִינִיץ.
גם בבְּרִינִיץ היה לי ג'וב טוב ואכלתי היטב. כולם עבדו להעביר אפר מהר אחד לשני, או לעבוד במכונות. אני ראיתי שזה לא בשבילי ומזה לא תהיה לי פרנסה ולחם. ראיתי שבבְּרִינִיץ מעבירים תפוחי אדמה למחנה. את תפוחי האדמה היו מאחסנים באדמה, כי לא היו בתי קירור. היתה קבוצת אנשים שתפקידה היה להעביר את תפוחי האדמה. אני הצטרפתי לקבוצה זו. העבודה היתה קשה מאד. היו מריצות גדולות, שמשני צידיהן מקלות לאחזקה. כמו מגשים גדולים ועמוקים, ואותם סחבנו על הכתפיים.
גם בזה לא ראיתי פרנסה, אז הייתי סוגר את השוליים של המכנסיים והשרוולים, עם חתיכת חוט, והייתי ממלא את ה"מחסנים" הפרטיים בתפוחי אדמה. כשהייתי נכנס למחנה הייתי משחרר את התפוחים. מה שלפָּריץ - לפָּריץ, והשאר לי. פעם אחת תפסו אותי, ובתור עונש הייתי חייב לעמוד יום שלם על יד השער, עם תפוח אדמה ענק בתוך הפה, ושלט: "גונבי תפוחי אדמה". גם אחר כך המשכתי באותו דבר. גם זה היה נס קטן שקרה לי במסגרת הניסים עליהם אני מספר. כך המשכתי עד השחרור.
ביום השחרור נכנסו לבְּרִינִיץ הרוסים "הידידים" שלנו. פתחו את השער ואמרו: "אתם משוחררים, תעשו מה שאתם רוצים, תכנסו לבתים". בבְּרִינִיץ היה קאפו-מן גרמני. אנחנו לא ידענו על העבר שלו, אבל התברר שהוא היה אדם שהיה צריך למחוק אותו מהעולם. כשהרוסי בא אלינו על הסוס הלבן ושחרר אותנו, עשינו לקאפו-מן משפט עממי צבאי, "השופטים" היהודים התיישבו סביב, והביאו את הקאפו-מן. הוחלט להוציא אותו להורג בתליה. היה לנו נשק ועד שהביאו אותו לתליה, כולם כבר ירו בו. וכך הביאו אותו למשפט, כשהוא ירויי וההרוג, וגזרו עליו תליה. מי ששחרר אותנו השאיר כסא אחד ריק בבית המשפט ואמר שזה של "השמש הזורחת, אם האומות ששחררו את העולם - יוסף סטלין". זה המקום שלו בבית המשפט.
אחרי המלחמה תפסתי את הרכבת הראשונה לקרקוב. הרכבת היתה מלאה ולא היה לי מקום. קפצתי על הגג של הרכבת והמשכתי לקרקוב בנסיעה על הגג. באתי לקרקוב, לבית שלי, לבית החרושת שלי, וחשבתי שאני במקום הנכון. בבית שלנו היה שומר ששמר על הבית (לא כמו שזה מקובל היום, הוא היה שומר על הפתח של הבית ומי שהיה בא אחרי 10 בלילה היה צריך לשלם) והשומר פגש אותי בכניסה ושאל: "מה, אתה עוד חי?". הוא מאד התפלא ולא רצה להכניס אותי. בא אליו יהודי מעולם המתים ורוצה חזרה את הבית.
הייתי צריך מקום ללון. הלכתי לבית המשפט. את הרכוש הצלחתי להעביר על שמנו חזרה, אבל את הדירה לא. הגוי הזה לא נתן לי להכנס. הבית עד היום הוא בבעלותנו, אבל עד היום לא נכנסתי אליו. כל הקומה הראשונה היתה שלנו, והגוי חילק אותה ל-3 חלקים ולנו לא נתן להיכנס. הגויים אחרי המלחמה עשו פוגרום גם בנוֹבוֹטָאר וגם בקרקוב, ובמקומות אחרים בהם היו יהודים. גם בווֹלְניצָה 5 היה פוגרום. בא יהודי - והם הרגו אותו. כששמעתי על כך, כבר אחרי המלחמה, נכנסתי, יחד עם אחי שוּלֶם, למרתף ושם התחבאנו יום שלם עד שבאה הז'נדרמריה הרוסית והפולנים ועשו סדר. יצאנו ולקחנו דירה ברח' בּרֵגִ'ינְסְקָה 7. מבית החרושת לא נשאר דבר. היום יש שם אדמינסטרטור ששומר ומנהל את המקום.באנו לארץ ישראל ועברנו כאן תקופה מאד קשה. ב-1949 יצאנו מפולין אחרי שאמרנו שזה לא המקום בשבילנו. לא נתנו ליהודים לצאת, אבל אני הצלחתי לסדר לי פספורטים לוונצואלה, לי לאשתי ולבתי שהיתה אז בת שנתיים. יכולנו לנסוע לשם, בלי להגשים את החלום של אבא שלי.
כאן בארץ חי וגר אח שלי, רוֹמֶק. שלחתי לו מכתב ושאלתי מה לעשות. הוא כתב לי: "הגויים לא צריכים אתכם, מספיק עבדתם והייתם "השחורים" אצלם בכל התקופות. זו ארץ מולדתך, ארץ אבותיך. לכאן אתה חייב לבוא". ובאנו.
"הישראלים הראשונים" קבלו אותנו מאד לא טוב. באנו ארצה בשנת 1950 באוניה "נגבה", כשקדמו לכך כמה חודשי המתנה בפריס. התלבטנו מה לעשות. הג'וינט שכנע יהודים לעבור לאמריקה ולאוסטרליה. אשתי רצתה לנסוע לאוסטרליה. אני לא הסכמתי. אני רוצה לנסוע לישראל. לא בשביל אוסטרליה עברתי את השואה. אבל הישראלים - אף אחד לא עזר. גם אח שלי לא עזר, למרות שהיה מסודר והיה לו בית בחיפה.
נכנסנו, ישר מהאוניה, למחנה. במקום לתת לאנשים להסתדר, הכניסו אותנו שוב מאחורי סורגים, ללא אפשרות לצאת. הכניסו בנו את תורת מפא"י. לא נתנו עבודה. ולהיפך. הבאתי אתי כמה אלפי דולרים ולא ידעתי מה לעשות. פוליטרוק מטעם הסוכנות בא אלינו ושאל למי יש מטבע חוץ. במקום הדולרים שהיו לי הוא נתן לי כסף ישראלי, לירות, ביחס של 33 ל-1 דולר. כך נישלו אותי מהכסף שהיה לי ובו הייתי יכול לפחות לקנות דירה.
דבר אחד הם ידעו לעשות. לאשתי קראו בפולין טוֹנְיָה-אנטונינה. הפקידות המרובעת לא יכלה לסבול שאנשים יכנסו לארץ עם שם פולני. בתעודת הזהות עברתו את שמה ליונה. זה הדבר היחיד שעשו.
כך זה נמשך שנתיים. עברתי הרבה מחנות וראיתי איך אני חי ואיך האחרים. אני במחנות הריכוז הצלחתי לשרוד וכאן אני למטה. העבירו אותנו למחנה בעתלית, למרות שיצחק גרינבויים שהיה הממונה, והיה צריך להעביר אותנו לסביבות לוד, למחנה ישראל. את עצמו הוא סידר היטב, ויותר לא היה לו איכפת. באנו לעתלית, למחנה שנראה בדיוק כמו שהאנגלים השאירו אותו. כל הלילה עמדתי ושמרתי על הילדה הקטנה שלי, בת השנתיים, שהעכברושים לא יאכלו אותה.
ואיפה עבדתי? כשבאתי ארצה עבדתי עם אחד האחים בולימובסקי בעשיית שרשראות זהב, באמצעות מכונות אוטומטיות. בולימובסקי היה רמאי, ולכן מהר מאד זה התפרק. באחד הימים פגשתי את יעקב וינגרטן, שעבד כמנהל עבודה במחלקת המתכת במפעל בן-גל ליצור רדיו. יענק וינגרטן סידר לי עבודה במפעל בן גל, שבאותם ימים עסק גם ביצור טרספורמטורים לפלורוסנט, אותם היו מייצאים לטורקיה. כבר אז היו לי רעיונות לפנטנטים. לצורך יצור הטרנספורמטור היו מייצרים שני חלקים כמו האותיות M ו-E, ואותם היו מייצרים מאותו חלק כדי לא להפסיד חומר. הפטנט היה שעל ידי עיצוב מיוחד החומר שנפל מהמבלט היה נופל כך שמיד התבצע "איסוף" של המבלטים.
אחרי מספר שנים ב"בן-גל" עברתי לעסק של "עיבוד שבבי" של פליז. היתה תקופה שהעסק הלך טוב, ובעיקר היו מתפרנסים ממכירת הנפל אותו היו מוכרים במזומן. בעסק הזה המשכתי תקופה קצרה בלבד, עד אחרי מלחמת סיני ב-1956.
ב-1952 עברנו למִפְדֶה אזרחי בחולון. עזרה לא היתה. מכרתי דברי זהב וכסף, וכל מה שהיה. הבאתי אתי שש חנוכיות מכסף, ואותן נאלצתי למכור. אף אחד לא התעניין מה קרה לנו בתקופת המלחמה. לא יכולתי לקבל עבודה בלי פנקס אדום.
במשך כל התקופה לא סיפרנו מה עבר עלינו בשואה. רצינו לתת לילדים שלנו מה שיותר טוב, ולא חשבנו שצריך להוסיף את הסיפורים הנוראים האלה. זה לא בא בחשבון. לילדים האלה היה חסר, לא היתה להם מסגרת טבעית. לא היה להם סבא וסבתא. אז לא חשבנו שצריך לספר את הסיפורים האלה.
היום, הברזים נפתחו וברוך השם שהילדים רואים בזה את החלק וההמשך של החיים שלהם. הנכדה שלי, גליה הבר, כתבה 2 כרכים על תולדותיי "מסעו של אדם אחד" במסגרת 6 מיליון היהודים, וכך היא הנציחה את הסיפור שלי.
