בפגישה ב-20.12.1999, שהתקיימה בבית התפוצות, סיפרה מרים עקביא על טונקה:
"את אמא שלך הכרתי כמה שנים לפני שפרצה המלחמה, נדמה לי שעוד כשהייתי בת 9. אחיה הצעיר של טונקה, מילק, היה חבר של אחותי לושה, ודודי, משה פלסנר, התחתן עם אחות אמך, בלה. אני זוכרת את החתונה היטב. החתונה היתה מפוארת, בבית מלון, ואנחנו הילדים לא הוזמנו. לכבוד החתונה תפרו כולן שמלות חדשות, עד היו אני זוכרת את שמלתה של אמי, שמלה ארוכה שחורה, עם צווארון תכלת אשר התאים לעיניה הכחולות. בארוע זה הכרתי את טונקה.
על אחותה של אמך, בלה, רק אוכל לספר שהיא לא היתה יפה במיוחד, והיו לה רגליים שמנות. אנחנו היינו צוחקים על דוד משה, שהיה בררן גדול בענייני נשים, ועקב כך היה רווק עד גיל מבוגר יחסית. הוא אהב מאד לרקוד, והיה נוהג לשיר אריות. בסופו של דבר הוא התחתן עם בחורה עם רגליים שמנות.
אני זוכרת שאמא שלך, שהיתה אז בחורה צעירה בערך בת 22, היתה באה לבקר אותנו. באותה תקופה גרנו יחסית רחוק מהרובע היהודי (ברחוב Lokzowska 47). אמך היתה אישה מאד אלגנטית, ולבושה יפה. במיוחד אני זוכרת את מעיל הגשם (טרנג') בצבע בג' מרופד בפרווה, וצווארון פרווה תואם. על ראשה חבשה כובע תואם. עוד אני זוכרת שבאחד הפעמים שטונקה באה לבקר אותנו, כשהיא לובשת את הטרנג', ירד בחוץ שלג כבד. כשפתחתי לה את הדלת, היתה הפרווה החומה של מעילה מנוקדת בפתיתי שלג, והמראה שלה היה מרהיב.
כשפרצה המלחמה, והמבוגרים היו דנים במאורעות, היתה טונקה משתתפת בשיחה, מנתחת את המצב הפוליטי בחריפות רבה, וכולם האזינו לה. טונקה היתה משכילה מאד, קראה הרבה, ושלטה היטב בשפה האנגלית.
בתחילת המלחמה, עזב משה פלסנר את הבית שהקים עם בלה ברח' וִיטְלֶה, וברח למזרח, ללבוב. ההנחה היתה שלנשים לא יאונה כל רע. בלה חזרה לבית הוריה. באותה עת היא היתה בהריון, אך הפילה. להורים היה בית חרושת למספריים. הסבתא עבדה בבית החרושת, והסבא למד תורה.
אחר כך עברנו לגיטו. בגיטו תנאי המגורים היו קשים מאד. הייתי כבת 14 שנים. אני זוכרת שיום אחד ה-או.דה פרצו למקום שבו גרנו, ובחיפוש שערכו בעליית הגג מצאו את התעודה הארית המזוייפת שלי. אני לא זוכרת את השם שהיה בתעודה, אך התמונה היתה תמונתי, והיו טביעות האצבעות שלי. הם התחילו לחפש את בעלת התעודה, ואותי החביאו בתוך ארון. ה-או.דה תפסו את אחותי לושה ואת השכנה, גניה מלצר, ולקחו אותן לבית הסוהר כדי לבדוק מי היא בעלת התעודה. הוחלט שצריך להוציא אותי מהבית, ואז, בלילה, בחושך, הבריחו אותי לבית משפחת בּוֹרנשטיין. אמא שלך קיבלה אותי שם, היא היתה אשה עם תושיה רבה. באותה תקופה היתה לי גרדת קשה, ממש עד זוב דם. היה חשש שאדביק את האחרים. אמך הורתה לי להתפשט, ומרחה אותי במשחות. נשארתי שם לילה או שניים.
משם עברנו כולנו לפְּלָשוֹב. אמך היתה המנהיגה של המשפחה. כל הזמן היא טיפלה באמה ובאחיותיה. אני זוכרת שכל הזמן היא דאגה לבלה שתשמור על עצמה, ותטפח את עצמה, כי היא אשה נשואה, ובעלה ישוב בקרוב. אמך תמיד ידעה מה לעשות, ולא אבדה את העשתונות. בפְּלָשוֹב עבדנו כולנו בתפירה. את ראשי הגברים גילחו באמצע הראש, על מנת להשפילם וכדי למנוע את אפשרות בריחתם. התנאים היו איומים ונוראים.
גם באושוויץ היינו ביחד. אמך עם אמה ושתי אחיותיה, ואני עם אחותי לושה ואמי. נדמה לי שהמספרים שקיבלנו היו קרובים מאד (מספרה של מרים - 26804). אני זוכרת את הסלקציות האין סופיות, ואת ערימות הבגדים המונחות בכל מקום. ערימות בגדים בלי אנשים. היו שם יהודיות סלובקיות שהיו הקאפויות וכל הזמן הן צרחו בהונגרית ג'יְורְשָין (מהר) ו-צֶ'נְג לֵיגֶ'ן (שקט). אף פעם לא ידענו מה יש במקלחות, האם יצאו משם מים או גז. כדי להשפילנו, היו מגלחים את הראשים. לא את ראשי כולם, אלא את מי שחשקה נפשם. אני זוכרת שיום אחד יצאנו מהמקלחות, ופתאום אני רואה את הסבתא שלך ואת בלה כשראשיהן מגולחים. המראה היה נורא. לא אשכח את מבטה של סבתך.
אמך היתה בעלת גזרה נהדרת, ופנים יפות. בסלקציות היא היתה מתייצבת לפני בנות המשפחה ומנסה להחביא את סבתך, כך שה-אס.אס. יבחינו בה ולא יראו שסבתך מבוגרת. אני חושבת שכך היא הצליחה להעביר אותם מספר סלקציות. בסלקציה אחת בלה אחותה וסבתך הלכו לתאי הגזים. כנראה שכך הצליחה אמך להציל את אחותה גוסטה, שהיתה נכה מלידה".
* * *
מתוך סיפור של מרים עקביא "השיבה מלבוב" שהתפרסם בחוברת "מאזניים" ביולי 1995, וניתן לטונקה עם הקדשה של המחברת: "בתודה מאוחרת":
"...למחרת אסון חדש התרחש. באו מה"אורדנונג-דינסט" (המשטרה היהודית, (O.D.ואסרו את רלי (אחותה של מרים עקביא – ל.ה.). ברור היה שמישהו הלשין. ביצעו חיפוש בעליית הגג ומצאו את הקנקארטה הארית של אניה (המחברת, מרים עקביא – ל.ה.). אמא דחפה אותה לארון. בפנים היה חושך סמיך. שום לילה לא חשוך כל-כך, כמו פנים-ארון, חשבה אניה, נחנקת בפנים ומתגרדת עד זוב דם. אמא עמדה לפני הארון, חיוורת כסיד, כשאחד משוטרי-סדר הניח מתחת לאפה קנקארטה עם תמונתה של אניה, וצעק: "היכן הנערה הזאת? היכן בעלת הקנקארטה?". השוטר השני חיפש כבר מתחת למיוות, והשלישי, בחיוך ציני נכנס לחדר, כשהוא אוחז בצווארונה של רלי המבוהלת, שברגע זה חזרה מבית-מרקחת של פנקייוויץ עם משחה נגד גרדת, שההורים, לפני כמה ימים, הזמינו. ... השוטרים עזבו כבר את הדירה, נוטלם אתם בכוח את רלי המבוהלת, שהספיקה לזרוק על הרצפה את צנצנת משפחת הפלא נגד גרדת.... אניה יצאה מהארון. פצעיה זבו דם. "מוכרחים להסתיר אותה" אמרה אמא, "אסור להם למצוא אותה, חייה בסכנה." אניה מחופשת עטופה בצעיפים, הועברה למשפחת בורנשטיין, אשר הסכימה לתת לה מקלט למספר ימים, בתנאי שלא תדפיק אותם בגרדת, כי זה, הם אמרו, יכול להיות גרוע אפילו ממוות."
* * *
מרים עקביא, בספרה "יורק ואניה: נעורים בשלכת" כותבת על העבודה ב"שטריקריי" במחנה פלשוב. בעמוד 131 היא מתארת: "ליד שולחן אחד ישבה הגברת בורנשטיין עם שלוש בנותיה, שהבכורה בהן, בלקה, כבר היתה נשואה. היא היתה נשואה לדודה של אניה (המחברת עצמה – ל.ה.), משה (פלסנר – ל.ה.), אחיה הצעיר של אמא. עם פרוץ המלחמה הוא ברח ללבוב, כשהעיר עוד היתה בידי הסובייטים. (רק מאוחר יותר כבשו אותה הגרמנים. כשיורק ואניה היו בלבוב, בנובמבר 1942, כבר שלטו בה הגרמנים.) הדוד משה ברח מפני הגרמנים: מקרקוב ללבוב ומלבובב הלאה, לתוככי ברית המועצות. המשפחה בקרקוב ואשתו בלקה איבדו את עקבותיו. הקשר עמו נותק, המרחבים בלעו אותו, הגעגועים הציקו, אך נעמה המחשבה שהוא ניצל והוא בן-חורין.
אחרי שדוד משה הלך מזרחה חזרה בלקה לבית הוריה. עכשיו ישבה עם אמה ועם אחיותיה ליד אחד השולחנות ב'שטריקריי'. האחות האמצעית, טונקה, נטלה על עצמה פיקוד עליהן. אינטליגנטית ויפה, לחמה טונקה כמו לביאה להשיג לאמה ולאחיותיה תנאים טובים יותר, יותר לחם, יותר מרק. היא דאגה בעיקר לבלקה.
'היא חייבת להחזיק מעמד. בעלה חי, הוא יחזור אליה, וחשוב שימצא אותה בריאה ובמצב טוב...''"
בהמשך, מתארת הסופרת את קורותיה באושוויץ, ובעמוד 156 היא מתארת: "והנה גברת בורנשטיין עם אחת משלוש בנותיה. תמיד ראו אותן ברבעייה. עשיו הן רק שתיים (סבתא מינה והבת בלקה – ל.ה.). עירומות ומגולחות ראש. אשה אחת, אשה-שלד, אומרת משהו שאי-אפשר להבין. זו אזהרה, משהו חשוב, אך לא ניתן להבין. לגברת בורנשטיין שדיים נפולים. בתה עוברת לפניה, מנסה להסתיר בגופה הצעיר את גוף אמה נפולת השדיים. הגרמני התורן סוקר את הצעירה, אינו שם לב לאמה. רק זו הפעם. עיניה של אניה קולטות את מבט עיניה של הגברת בורנשטיין. את המבט הזה אי-אפשר לשכוח.
בסלקציה נוספת נלקחו שתיהן – האם והבת – לתאי הגזים."
* * *
בספרה "כרמי שלי" מספרת מרים עקביא על הרומן שבין דודה משה (מוניש, מרק), אח אמה, לבין בלה בלקה בורנשטיין, אחותה הבכורה של טונקה. וכך היא מספרת:
"כן, סוף כל סוף גם הוא (משה פלסנר – ל.ה.) כבר מאורס. הנערה צעירה ממנו בעשר שנים ומאוהבת בו מאוד. לסבתא (שבע פלסנר – ל.ה.) יהיה קשה. אחרון בניה, האהוב עליה ביותר, ייצא מהבית." (עמ' 269).
"לעתים היה מרק (משה פלסנר – ל.ה.) נותן את קולו בשיר משירי יאן קיפורה, הזמר הנודע. אמו מצד אחד וארוסתו, בלקה, מצד שני, הביטו בו בעיניים מלאות גאווה" (עמ' 270)
"אמא ואבא (ברוניה לבית פלסנר והירש וינפלד) הקדישו עתה הרבה מזמנם להכנת רשימות המוזמנים לחגיגת בר-המצווה של איז'יו (אחיה של מרים עקביא – ל.ה.), שהיתה אמורה להתקיים ביולי 1938. כחודש אחרי זה תתקיים חתונתו של מרק (משה פלסנר עם בלה בורנשטיין – ל.ה.). עבורו כבר הוזמן אולם במלון "רויאל" ותפריט למאתיים מוזמנים". (עמ' 273)
"המסיבה נמשכה (מסיבת בר-המצווה של איז'יו). הצלם הממושקף הגיע אף הוא וצילם את הנאספים. מרק וארוסתו בלקה צחקו אל תוך המצלמה. אחר-כך הביטו זה בעיני זה והצלם צילם אותם בפרופיל". (עמ' 278)
"באחד מבתי-המלון הקטנים שעמדו בפאתי היער, שכרו מרק ובלקה חדר. הם לא הצליחו לצאת למסע כלולות לחוץ-לארץ, כפי שתכננו. מושינה הקסימה אותם ממבט ראשון, כך אמרו, ולא מצאו שהיא נופלת במאומה מן ההרים או המרחצאות המפורסמים בגרמניה. "בקרוב יהיה להם תינוק" התלחשו הילדים. "כבר רואים". (הארוע המסופר מתרחש בקיץ 1939, בעת חופשה משפחתית בנווה קיץ מושינה). (עמ' 292)
* * *
ב-2005 פניתי לארכיב האוניברסיטה היאגלונית בקרקוב וביקשתי לברר לגבי לימודיה של טונקה. להלן התשובה:
The Jagiellonian University Archives inform that Tonia (Antonina) Bornstein, born 18.02.1917 was a student english language and literature in Faculty of Philosophy in academic years 1936/37-1938/39. She was registered in Jagiellonian University as a daughter of Mina and Lipman - contractor, owner of small workshop in Krakow. After Second World War she come back to University and studied in 1945/46 and 1946/47. We haven't any traces of diploma for person named Bornstein Tonia in years 1947-1950.
