בפגישה עם אליעזר צוריאל, ביולי 2001, סיפר לי האחרון על משפחתו של ליפא בורנשטיין, אביה של טונקה. לפי סיפורו ליפא בורנשטיין היה יהודי מודרני, הוא היה דתי כשצריך היה וחילוני בעסקים (אימות לכך שליפא לא היה יהודי חרד אפשר למצוא בתמונה היחידה שלו ששרדה, ובה הוא עטור זקנקן קטן בלבד ומטופח; מידע זה סותר שסופר על ידי מרים עקביא לפיו עסק ליפא בעיקר בלימוד תורה, בעוד שהסבתא עבדה בבית החרושת). סבתא מינדל היתה אישה מאד דומיננטית וחזקה. כנראה שכל בנות שיינוביץ היו נשים אסרטיביות.
המעבר של משפחת בורנשטיין מכשאנוב לקרקוב התרחש כנראה סמוך לימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וכנראה על רקע הגיוס לצבא.
על שיחרורו של ליפא בורנשטיין משרות צבאי, בימי מלחמת העולם הראשונה, סופר במשפחה הסיפור הבא (את הסיפור הזה זוכר אליעזר מאז שהיה ילד קטן, למרות שהארוע התרחש טרם לידתו): ליפא ביחד עם אחיו הבכור גדליה, שהיה ממולח ואיש העולם הגדול, הגו תוכנית מבריקה כיצד לפתור את ליפא מגיוס. השניים שהו בוינה, אוסטריה (לא ידוע מדוע ולמה) והלכו ביחד להצגת תאטרון. באמצע ההצגה קפץ ליפא על הכסא והתחיל לצרוח ולהוציא קולות משונים. הוא נלקח מהמקום ובהמשך שוחרר מהגיוס, כמי שאינו כשיר לשרות צבאי. אחיו הצעיר של ליפא, צבי אביו של אליעזר, ברח בשל אותה סיבה מקרקוב להולנד, ומשם לפרנקפורט וחזרה לקרקוב.
אליעזר סיפר כי זכור לו שמספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה הקים ליפא בורנשטיין, בשותפות עם גוי, מפעל לייצור מספרים יצוקים. הכל היה טוב, אך המספרים היו מתנפצים כאשר נפלו לרצפה, והעסק כשל. גם בסיפור זה נחלץ לעזרתו של ליפא אחיו הבכור גדליה, ובאמצעים שונים הצליח להבריח את הגוי מבלי שליפא היה חייב לו בהוצאות כלשהם. בתקופה שבה הוקמה השותפות בין ליפא לגוי, עברה המשפחה להתגורר בדירה אחרת, ברחוב בונרובסקה 14 (ulica Bonerowska) בעוד שהחנות המשיכה להתקיים ברח' קרקובסקה 30. משהתפרקה השותפות חזרה המשפחה להתגורר ברח' קרקובסקה 36.
בתקופת הגיטו גרה משפחת בורנשטיין ברחוב לובצקה 20, ויחד עמה, בדירת שנים או שלושה חדרים, גרו עוד 4 משפחות. טונקה עבדה, בחלק מהזמן שגיטו קרקוב עוד היה קיים, במפקדה של הנאצים, בבנין שהיה בדרך לגיטו.
בספרה של ארנה (אסתר) שפגטנר-פרידמן "ארוכה הדרך הביתה..." (פגשתי אותה באירוע של ארגון יוצאי קרקוב – ל.ה.) היא מזכירה את מינדל בורנשטיין ובנותיה בשני הקשרים.
בעמוד 77 של ספרה, בפרק "פלאשוב – מחנה השמדה" מספרת הכותבת על עבודתה במחנה, וכך היא כותבת: "עבדתי במתפרה, במחלקת מוצרי טריקו... רוז'ה, גיזה, גברת בורנשטיין, בתה ואני עבדנו סביב שולחן אחד. כולן היו בנות למשפחות עשירות וקיבלו חבילות מפולנים... לנו לא היתה כל עזרה מבחוץ."
בעמוד 109 בפרק "אושוויץ – מחנה לדוגמא" היא כותבת: "הגענו למיתחם בנינים דו-קומתיים בנויים לבנים אדומות. נקיים יחסית. עברנו בשער עליו היה כתוב "העבודה משחררת". הוכנסנו לבניין ושוב חיכינו. הופיעו אנשי ס.ס. חדשים וציוו עלינו לפשוט את כל בגדינו כדי שיעשו בנו חיטוי. לאף אחת מאיתנו לא היו כינים. יום קודם התרחצנו וקיבלנו בגדים-סמרטוטים נקיים ללבוש. אך לא היה טעם להסביר ולהתווכח. איש לא שאל שאלות ואיש גם לא הקשיב. המים היו קרים כקרח. התעטפנו ביריעות בד גדולות, כעין סדינים, ורטובות נדחפנו החוצה.
מצאנו עצמנו בחצר בין שני מיבנים מגודרים בתייל. בצד אחד הבחנו בגברים, לבושים בבגדים מפוספסים. מצדה השני של הגדר היו נשים. התיישבנו על הארץ, עטופות ב"שמיכות" וחכינו לבאות. לא ידענו היכן אנו נמצאות ולשם מה הובאנו לכאן. חלפו שעות ואיש לא ניגש אלינו.
היה זה חודש נובמבר, שלג ירד, הרוח חדרה לעצמות מבעד לסדינים הרטובים. היינוערומות ורעבות, קפאנו מקור. הלילה ירד ועדיין דבר לא התרחש. הצטופפנו, נמצדנו זו לזו על מנת להתחמם מעט. לידי ישבו אירקה, גברת בורנשטיין ובנותיה ועוד מספר בנות שהגיעו איתנו מפלאשוב.
כאשר החשיך לגמרי שמענו לפתע קולות גברים קוראים מעבר לגדרות התייל. היו אלה הגברים הכלואים שחיפשו קרובים. מישהו קרא "בורנשטיין! בורנשטיין!" היה זה בנה של גברת בורנשטיין שהשליך לה מעט לחם מעבר לגדר. עוד מישהי מצאה את אחיה. אי אפשר היה לראות דבר, רק הקולות חיפשו ושאלו בחסות החשיכה.
חשתי בפת-לחם נדחפת לידי. היתה זו הגברת בורנשטיין שדחפה אותה לידי. לא האמנתי. במחנה, בפלאשוב, כולם קראו לה מכשפה. ואילו עכשיו, כשכל חתיכת לחם נחשבת לאוצר, היא חלקה את הלחם היקר איתי! מעולם לא נתנה דבר לאיש. גם כאשר היה לה הרבה. ידעתי שכמות הלחם שקיבלה לא היתה גדולה ויכולה היתה בקלות לסיימה יחד עם בנותיה.
אבי היה אומר שאין לשפוט אדם כל עוד אינך מכיר אותו היטב. ברגעים כאלה אפשר להכיר אנשים היטב."
אליעזר צוריאל הבהיר את המסופר על ידי ארנה וסיפר כי "כשפונתה משפחת ליפא ומינה בורנשטיין לפלשוב, עבדו האם והבנות, בלה וגוסטה, במפעל סריגה. יחד עם כותבת הספר, ארנה. רוב העובדות במפעל הסריגה היו בחורות צעירות, וסבתא מינדל, שהיתה כבת 50 שנה, היתה המבוגרת ביותר במקום. הבנות פטפטו וציחקקו בעת עבודתן, דבר שלא היה לרוחה של מינדל, ולפיכך כינוה "המכשפה".
עם חיסול פלשוב, נשלחה סבתא מינדל ובנותיה לאושוויץ. בהגיען למקום הן הופנו למין מחנה מעבר, מחנה מגודר בתוך המחנה הגדול. מחנה זה גבל במחנה הגברים. כשהגיעו בנות בורנשטיין למקום שמעו מישהו ממחנה הגברים שואל האם יש כאן בורנשטיין. היה זה הנרי בורנשטיין, בנו של גדליה, ששאל. משנענה הנרי בחיוב, וראה את מינדל, נתן לה ככר לחם. מככר לחם זו הקצתה מינדל "המכשפה" פרוסת לחם גם לארנה, שמאזכרת את הסיפור בסיפרה."
אליעזר אמר כי את הסיפור הזה הוא שמע גם מטונקה, והיא שסיפרה לו כי היה זה הנרי בורנשטיין אותו פגשו.
* * *
בימי השבעה על טונקה באה לביקור תנחומים פֶלָה צוקרמן. פֶלָה למדה בכיתה אחת עם גוסטה, ושתייהן סיימו את הגימנסיה העברית בקרקוב בשנת 1938. פֶלָה היתה חברתה הטובה של חיושה (דיאמנט) ויסברגר. (לדבריו של יעקב לֶזֶר היתה פֶלָה צוקרמן אהבתו הראשונה, והיה נוהג להציץ לה מתחת לשמלה).
פֶלָה ומשפחתה גרו ברחוב פּודְגורְסְקָה שעל שפת הויסלה, ולמשפחתה היה מחסן עצים. אחרי מלחמת העולם השניה עבדה גוסטה אצל משפחת צוקרמן. פֶלָה אומרת שנעמי דומה דמיון רב לסבתא בּוֹרנשטיין, אלא שצבע שערה של סבתא היה כהה מאד, ממש שחור.
* * *
בעת השבעה על פטירתו של יעקב ז"ל סיפר יוסף בּוֹסָק על היכרותו עם משפחות לזר ובורנשטיין. יוסף בוסק הלך לבית הספר יחד עם שוּלֶם לזר ועם הֶנֶק וכטל, בעלה של גוסטה בורנשטיין. בנוסף, אחיו הגדול מאיר, היה יצא עם טונקה בשנת 1945. לדברי יוסף, דברו טונקה ומאיר בעיקר על שירה.
יוסף בוסק סיפר כי למשפחת בורנשטיין היה בית יציקה של ברזל ובו גם הכינו מספריים. בבית החרושת היו תנורים של פחם ובהם עשו פלטות לתנורים. לאביו של יוסף בוסק היה בית חרושת גדול למוצרי אמייל וברזל. ליפא בורנשטיין היה לקוח של בית החרושת של משפחת בוסק, ומידי חודש היה בא לבית בוסק כדי "לסגור" את החשבון החודשי. במהלך החודש, היתה משפחת בורנשטיין לוקחת חומרי גלם על החשבון, ומידי פעם היתה טונקה באה לשלם כסף על חשבון הסחורות שנמשכו במהלך החודש.
יוסף בוסק סיפר גם על הֶנֶק וכטל. באותן שנים, עוד לפני המלחמה, היתה "מכסה" (נומרוס קלאוזוס) של מספר היהודים אשר התקבלו לאוניברסיטאות בכלל, ולפקולטה לרפואה בפרט. בשנת 1938 היה הֶנֶק וכטל היהודי היחיד שהתקבל לבית הספר לרפואה בקרקוב. בוסק מספר כי לגבי קבלתו של הֶנֶק לרפואה התהלכו שני סיפורים. על פי שמועה אחת שלמה משפחתו של הֶנֶק וכטל סכום השווה ל-20,000 דולר תמורת כניסתו, והשמועה האחרת גרסה כי אמו של הֶנֶק וכטל היתה קרובת משפחה של גנרל מונט, יהודי משומד בעמדה בכירה, אשר סייע בקבלתו של הֶנֶק לפקולטה לרפואה.
בימי המלחמה, לאחר הקמת פְּלָשוֹב, נשלח הֶנֶק לפְּלָשוֹב. כסטונדט לרפואה עבד בפְּלָשוֹב בחיטוי כינים בבית המרחץ. עם סיום המלחמה, בחר הֶנֶק להשאר בקרקוב, ולהשלים את לימודיו כרופא שיניים, ולכן נשארה המשפחה בפולין. רק בשנת 1957 עלתה משפחת גוסטה והֶנֶק וכטל לישראל.
* * *
בינואר 2002, במסגרת עבודתי להשבת רכוש יהודי פרטי בפולין לבעליו, דברתי עם אחדים מיוצאי קרקוב. תוך כדי שיחה עם גב' הנפלד סיפרה היא לי כי היתה יחד עם טונקה באושוויץ. וכך היא סיפרה: "אמא שלך היתה בעלת תושיה רבה מאד. תקופה מסויימת עבדתי עם אמא שלך ליד בית מלאכה שבו עשו גלגלים לעגלות. היה זה בחורף של סוף שנת 1944 ותחילת 1945. בית המלאכה היה אמנם בפנים, אך אנחנו עבדנו בחוץ, מוגנות אך ורק על ידי גגון קטן. המקום בו עבדנו היה קרוב ל"כביש" גישה. מפעם לפעם היו עוברות שם עגלות עם תפוחי אדמה ומצרכים אחרים. כשמרחוק נשמע רעש של גלגלי עגלה, עוד לפני שמי מאיתנו הבינה מה קורה, היתה אמא שלך קופצת מיד על העגלה, מורידה ממנה כמה תפוחי אדמה, וחוזרת למקומה. כך היא האכילה את משפחתה. היא היתה מאד זריזה והבינה איך להסתדר".
* * *
גב' דורה פינקרפלד לבית לבקוביץ, גם היא מקרקוב, סיפרה כי גם היא היתה עם טונקה באושוויץ. היא מספרת שמיד אחרי המלחמה, כשחזרה לקרקוב, פגשה באקראי בטונקה. טונקה פנתה אליה וביקשה סליחה. דורה לא ידעה על מה הסליחה, ואז הסבירה טונקה: "כשהיינו באושוויץ ניגש אלי מישהו ושאל אם אני מכירה את לבקוביץ, ונתן לי ככר לחם עבורכם. הייתי מאד רעבה, ולקחתי לי חתיכה קטנה מהלחם. עד שמצאתי אתכם, הלחם כולו נגמר. אני מבקשת סליחה שאכלתי את הלחם שלכם". דורה אמרה שהיא סלחה מיד.
