סיפורו של שלום לזר
לפרוייקט תעוד ניצולי שואה של "יד ושם", נובמבר 1996
נולדתי בקרקוב למשפחה דתית ציונית, כצעיר הבנים. ביני לבין אחי הבכור הפרידו 15 שנים. אבי היה בפלשתינה 4 בפעמים. בפעם הראשונה הגיע ב-1925 לטקס פתיחת האוניברסיטה בירושלים, ואחר כך כל כמה שנים ביקר בארץ. אהב אותה מאד.
היה מנהג אצלנו שילד שרצה להתחתן התנאי היה שבן זוגו יסכים לגור בפלשתינה. הנישואין באותה תקופה סודרו על ידי שדכנים, ואלה היו באים הביתה ומוסרים "יש לי שידוך". כשהשדכן הגיע לביתנו ואמר לאבי "השק, יש לי כלה עבור אברום (רומק כפי שכינונו אותו אנחנו)" ענה אבי כי אם הכלה מוכנה לנסוע לארץ ישראל אז הכל מסודר. המחותנים גרו בבנדין. התנאים היו אז שונים – לא היתה טלקומוניקציה וגם הדרכים היו משובשות. השדכן נסע להורי הכלה, שאל אם תהיה מוכנה לנסוע לישראל, וכך סוכמו התנאים. הנושא העיקרי בבית היה ארץ ישראל. מיד לאחר החתונה היה ברור שהם נוסעים לארץ ישראל. קשה היה לקבל אישור כניסה לישראל. היה צורך בסרטיפיקט ואת זה אפשר היה לקבל רק כקפיטליסט. המחיר היה 1,000 ליש"ט. סכום ניכר מאד. מצבנו הכלכלי היה טוב, היה לנו בית חרושת וסניפים. וכך הגיעו, בשנת 1933, אחי רומק וגיסתי אסתר לבית שפיגל לישראל. קודם לנסיעתם היה אחי רומק בהכשרה, בבית ספר מקצועי ולמד קירור. אבי ידע שבישראל חם, ועל כן היה בטוח כי יוכל להתפרנס. הזוג הגיע לישראל והשתקע בחיפה.
שלוש שנים מאוחר יותר בא אבא לישראל, לבקר ולראות כיצד מסתדר הזוג, ולעזור להם כי התנאים בארץ היו קשים מאד. בנתיים גם אחותי הגיעה לארץ והתגוררה בתל אביב, היא התחתנה לפני אחי אך עלתה ארצה, עם בעלה ושתי בנותיה, אחריו. הם התגוררו בתל אביב, ואחותי שלמדה את עסקי החזיות פתחה סלון חזיות ברחוב בלפור. בעלה הדתי סייע לידה.
אבא ראה כי עסקי תיקון המקררים של אחי צולעים, וכי אין הוא יכול להתפרנס מהם (באותה תקופה לרוב האנשים בישראל לא היו מקררים אלא ארגזי קרח). על מנת לאפשר לבן פרנסה טובה קנה אבי מניה בקואופרטיב התחבורה בחיפה וכן רכש עבורו אוטובוס, התנאי להתקבל לקואופרטיב. אחי עבד במחלקת החשמל, והיה חבר בקואופרטיב עד יציאתו לגמלאות כ-40 שנה מאוחר יותר.
האנטישמיות היתה מאד נפוצה באותה תקופה. כך היינו חייבים לשנות את שם הפירמה שלנו על גבי בקבוקי השתיה שהפצנו. במקום השם "לזר" שהוא שם המשפחה שלנו, שינינו את השם ל"קרקוביאנקה".
אצלנו בבית דברו על פלשתינה כמו על הדבר הטוב ביותר. לאבי היה זקן לבן ארוך ואני זוכר שבשבות היה לובש שטריימל. הוא ידע שאין עתיד לחיים של היהודים בפולין. אבא היה אדם מאד טולרנטי והיה שייך לשטיבל של "סנדר" (השטיבל של נובה סונץ). אבא לא היה חסיד גדול של הרבי אך כנראה שבגלל שהסבא היה מנובה סונץ המשיך אבא באותו שטיבל.
בשהותו בישראל היה אבא מתגורר מכפר חסידים והיה מביא שמן זית וזיתים. אני לא הכרתי כלל את הטעם הזה, ואבא היה אוכל לארוחת ערב לחם עם זיתים – כך למד לאכול בארץ ישראל ומאד נהנה מהטעם.
אני למדתי בחדר עברי, בית ספר שנוסד על ידי רשת מזרחי. בשנים הראשונות למדתי בחדר עברי, אחר כך במזרחי והגימנסיה היתה תחכמוני. אני זוכר שביאליק היה בקרקוב, וביקר בבית הספר שלנו. שרנו אתו שירים "אם אין אני לי מי לי", ו"אם לא עכשיו אי מתי". כשסיימתי את הגימנסיה אבא רצה שאלך לבית ספר מקצועי, ואלמד מכניקה ואלקטרוניקה. בסופו של דבר למדתי בבית ספר יהודי למסחר.
כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 אני כבר עבדתי בעסק המשפחתי שלנו. כולנו עבדנו שם, גם האחיות. היה זה עסק גדול והיו סוכנויות רבות בקרקוב, כמו בתחנת הרכבת ברחוב לוביץ' וגם ליד הפסל של פילסודצקי, שלשם היו באים הרבה אנשים, היתה לנו חנות – מבנה מיוחד שנבנה לצורך זה.
אח אחד שלנו שרת בצבא. גם אני הייתי צריך לשרת בצבא אבל אבא שלי סידר את זה עם מכר פולני שהיה בא אלינו (כנראה על רקע זה שלא הייתי גבוה במיוחד). השרות הצבאי שלי נדחה.
אני זוכר שמיד כשהצבא הגרמני הגיע לקרקוב, ועדיין היו ימים חמים מאד, הם הגיעו לככר וולניצה והיו מאד צמאים. כשראו שלט של בית חרושת לסודה, עלו לדירתנו ופקדו עלינו לפתוח את המקום. שתו ולא שלמו.
החלו גזרות. הגרמנים הורו לאסוף ולהביא כל דבר בעל ערך: תכשיטים, פרוות, שעונים וגם מתכות. גם את המתכות של הבלונים מבית החרושת הם לקחו. אחר כך, על מנת שנוכל לספק סודה לשתיה לקצינים הגרמנים, החזירו לנו חלק מהבלונים. אנחנו המשכנו לעבוד בבית החרושת, תחת ניהולו של גרמני. כמובן ששכר לא קיבלנו.
משנכנסו הגרמנים לקרקוב, ברחו רבים למזרח, לשטח הסובייטי. אחר כך החלו חוזרים ומספרים סיפורי אימים על רעב, נדודים, רציחות ויריות. אבא אמר: אני נשאר בבית, וכך נשארנו בקרקוב.
יום אחד, בסוף שנת 1939, אולי בחודש נובמבר, היה מצוד ברובע היהודי. בכל מקום עמדו אנשי אס.אס. עם רובים. אסור היה להסתכל מהחלון. אני הייתי צעיר וסקרן, והצצתי מהחלון. ראיתי כיצד מוציאים אנשים מהבית, אוספים את חפציהם ומתעללים בהם. יהודי עם זקן שהביא את הרדיו שלו זכה ל"גילוח" מידי הגרמנים. כשאבא ראה מה שקורה הוא גילח את זקנו, כדי שלא ימרטו את שערותיו.
יצאה גזירה חדשה. נאלצנו לעזוב את הבית. צריכים היינו לעזוב את קרקוב ולהתרחק למרחק של לפחות 30 ק"מ. עברנו לכפר "רדישוובה" (RADOMYSL?). יצאה הוראה כי ניתן להתקרב לקרקוב, כמובן שתמורת תשלום, ולהתגורר במרחק של 8 ק"מ ממנה. עברנו ל-"וולה דוחצקה (Wola Duchacka, איזור בדרום מערב פלשוב, לא רחוק מצומת הרחובות Weilicka- Turownicza – Witosa). נשארנו שם כשנה. משנאסרו עלינו המגורים שם עברנו לוויליצ'קה, וזה עד להקמת הגיטו בקרקוב.
למי שלא היתה עבודה נדון לכליה. אני ואחי ינק קבלנו עבודה כמכונאים - באמצעות פרוטקציה ועמידה בתור ללשכת העבודה (ארבייט אמט) במשך ימים (בבית החרושת שלנו היו כל מיני מכונות, ותמיד היה צריך משהו לתקן, ולכולנו היה מעט כישרון טכני) . אחות אחת ברחה להונגריה, אח אחד היה עדיין בצבא, אחות אחת יחד אתנו גרה בגטו בככר זגודי. לאבא לא היה רשיון מגורים בגטו והיה צורך להכניס אותו לגטו ולהחביאו.
לעבודה יצאנו מהגטו בקבוצות של כ-300 אנשים מוקפים על ידי אנשי אס.אס. עבדנו ברחוב Rdzilowska, בניקוי, פירוק ותיקון כלי נשק – רובים מתוצרות שונות. אני זוכר שיום אחד ניגש אלי חייל גרמני והורה לי ולעוד כמה אנשים צעירים להכנס לחדר. היו שם כלי נשק מסוגים ותוצרות שונות. הוא הורה לנו לנקות ולפרק את הכיסוי המתכתי מהם, לשייף את כל סימני הזיהוי הקודמים ולהטביע בה שטנץ של כוכב רוסי. אני לא יודע בשביל מה זה היה. אולי כדי "לשתול" את כלי הנשק אצל אנשים ולעשות "פרובוקציה" כדי לאסור ולהרוג אותם.
גרתי בגטו ועבדתי במפעל. הגטו הלך והצטמצם. מדי פעם ערכו הגרמנים סלקציות והקטינו את מימדי הגטו. באחת הסלקציות, כשעמדו בחמישיות לצאת לעבודה במפעל, עמד ליד השער גרמני ענק והורה לזקנים ולצעירים מאד לפנות שמאלה, ולאנשים "הרגילים" הורה לפנות ימינה. הייתי נמוך. הוא הורה לי לפנות שמאלה. אבל הוא היה כל כך גדול שעברתי בין רגליו לצד ימין. לא יודע למה בחרתי בצד הזה. גורל? כשחזרנו מהעבודה ראינו כי כל אלה שנשלחו לשמאל לא היו כבר.
עבדתי שם עד 1942, כשהתחילו לבנות את מחנה פלשוב, הגטו עוד עמד על תילו. אני נשלחתי, יחד עם אחי, לבנות את הצריפים במחנה. היו שם בתי מלאכה שונים. אבי התחבא בגטו. אחותי עבדה וגרה ב"אמליה" אצל שינדלר. כשחיסלו את הגטו, הובלו האנשים עם החותמות ה"מתאימות" לפלשוב, והאחרים נשלחו להשמדה. אבי, אחי שחזר מהצבא, דודי ודודתי יחד עם בנם התחבאו בעליית הגג בגטו. לאחר חיסול הגטו בוצע בו "ניקוי" מאנשים באמצעות כלבים ומלשינים. כל החבורה נתפשה והובלה לבית הסוהר. בבית הסוהר היו מרכזים קבוצות ומובילים אותם להוצאה להורג בפלשוב ב"חיובה גורה".
בני משפחתי הגיעו כך לפלשוב. במקרה עבר של הצורר אמון גט רכוב על סוסו. כפי הנראה היו דרושים לו עובדים נוספים, והוא פנה אל כל אחד מחברי הקבוצה ושאל למקצועם. אבי השיב שהוא מכונאי לעבודות עדינות ואחי השיב שהוא חשמלאי. דודתי, דודי ובנם נשלחו לשמאל. להוצאה להורג.
אבי עבד בתיקון מכונות תפירה. היה לו הומור רב והיה בטוח שישרוד. עם סיום בניית הצריפים התקבלתי לעבודה כמכונאי. התנאים היו נוראים.
ועכשיו לסיפור השעון. כשהביאו את האנשים מהגטו אמרו שוב שלכל מי שיש משהו בעל ערך עליו להשאיר אותו בפריצק (גרנו בצריפים עם פריצ'קים בשלוש קומות). אני קיבלתי לבר המצווה שעון טיסו והייתי מאד גאה בו. נהגתי ללכת עם שרוול מופשל כדי שיראו את השעון. החלטתי לא לתת את השעון. היה חורף, עמדנו במפקד, ואני לבשתי מעיל. דחפתי את השעון לכיס המעיל ושם החלקתי אותו לתוך הבטנה. הגרמנים בדקו בצריפים לוודא שלא הוחבא שם דבר. כשיצאו מצריף מסויים, שאלו מי גר בפריצ'ק ספציפי וירו ב"דייר". נבהלתי מאד. הבנתי שכאשר אבדתי, אבדתי. קרה נס. הם לא מצאו את השעון אצלי. ניצלתי.
במחנה פלשוב היה חלק שבו גרו הגרמנים ובחלק אחר התגוררו פולנים. אני עבדתי בחלק שבו גרו הפולנים והתפקיד שלי היה לתקן מנעולים ולשמן אותם. יום אחד הייתי נוכח כשאמון גט ירה במישהו למוות. סתם כך. לא ידענו למה. משהו לא מצא חן בעיניו.
אחר כך עבדתי בתעשיית סודה. היה שם יהודי בשם מאיר, שהיו לו קשרים עם הגרמנים. הוא היה אוסף כספים מהיהודים ובכספים אלה היה עליו לקנות לגרמנים דליקטסים. ראיתי שיש לו כרכרה יפה ובה הוביל את הדליקטסים שקנה בעיר עבור הגרמנים. בין השאר היה מביא מהעיר בלונים של סודה. אני ואחי ראינו שכאשר חיסלו את גטו טרנוב הביאו לקרקוב מכונות מכל מיני מפעלים, ובין השאר ראינו שם מכונה למי סודה. אמרנו למאיר: "למה לך לנסוע לעיר ולקנות מי סודה, אנחנו נעשה כאן מי סודה מהמכונה הזו". הוא הלך לאחראי וסיפר לו וכך אושר לנו להקים "מפעל סודה" באיזור המטבח, נתנו לנו מקום בצריף הקירור, וכך עשינו אני ואחי סודה.
המחנה היה מחולק לכמה חלקים: חלק למגורים, חלק למסחר ותעשיה ובתי מלאכה, ובכל מקום שערים ואנשי אס.אס. אם רצית לעבור ממקום למקום היית צריך לעבור דרך השומרים. אני קיבלתי רשות לעבור ממקום למקום כדי להביא את מי הסודה לשומרים. את הבלון סחבתי על הגב, ואת הבגדים הרגילים שלנו (לא היו לנו בגדי אסירים מפוספסים) צבעו בפסים בצבע צהוב כדי שאפשר יהיה להבחין מרחוק בינינו לבין האחרים. גם למשמר האוקראיני הייתי מביא מי סוד לקנטינה.
מצבנו הוטב במעט. באיזור ה"מפעל" שלנו הסתובבו גם אנשים שהביאו סחורות למחנה, וכך היה לנו קצת מגע עם אנשים אחרים. תמורת שוחד לגרמנים אפשר היה להעביר סחורות. כך התחלתי לסחור. הוצאתי מבלון את התוכן ושם הסתרתי דברים. אי אפשר היה לדעת מה יש בפנים, ואנחנו עם הבלון יכולנו להסתובב בכל מקום. זו היתה עבודה טובה. לא הייתי צריך לעמוד כבר ב"אפל" לפני היציאה לעבודה. הייתי עצמאי. לא הייתי צריך להשתתף במסדרים הרגילים, אבל אם היתה אקציה או משהו מיוחד – כולם היו חייבים להיות. הייתי רק צריך להתייצב אצל ה-או.דה-מאן, להודיע שהגעתי לעבודה,כמו שהיה בכל מקום עבודה שהיה שם תמיד או.דה.-מאן או אס.אס.-מאן שהשגיח. את אשתי הכרתי עוד לפני המלחמה בקרקוב. התחתנו אחרי המלחמה. היא עבדה במאפיה בפלשוב, וכך קבלתי גם קצת לחם, כי את הלחם שקבלנו היה צריך לחלק והוא לא הספיק אף פעם.
פעם היתה אקציה ואני נרדמתי בצריף (באראק). כשהתעוררתי ראיתי שאין אף אחד בצריף, ואחרתי לעבודה. ה-אס.אס.-מאן שראה אותי החטיף לי 25 מכות עם שוט של סוסים, שבקצה שלו היתה גולה ממתכת. עד היום אני סובל מזה.
עבדתי שם עד אוגוסט 1944. בפלשוב היו כמה אקציות, את אבי לקחו עוד קודם. איך היתה מתבצעת אקציה? היו אמרים להתייצב בככר, והיה בא רופא ומסתכל על האנשים, מי רזה, מי מבוגר, מי ילד וכך הלאה. את אלה הוציאו ושלחו להשמדה. פלשוב עדיין לא חוסל אז, נשארו בו כמה אנשים אבל אנחנו כבר נסענו. זה היה כששינדלר העביר את המפעל שלו לסודנטים והיה צריך עוד אנשים למפעל שלו. עמדנו באפלפלץ, קראו בשמנו וצרפו אותנו לקבוצה מסויימת. קראו לי, לא ידעתי לאן הולכות הקבוצות האחרות. קראו לי, "שולם לזר" ולאחי יעקב לזר שנלך לקבוצה מסויימת. את הקבוצה שלנו הכניסו לקרון והביאו אותנו לאושוויץ ומשם לגרוס רוזן. לא השאירו אותנו באושוויץ. אנחנו לא ידענו כלום, אבל הגרמנים כבר ידעו שהמלחמה עומדת להגמר, ולכן שלחו את כולם למערב.
הביאו אותנו לאושוויץ, אבל שם כבר לא קיבלו אנשים, ולכן שלחו אותנו לגרוס רוזן. מקום נורא. הקרמטוריום לא עבד כבר אז, אבל היה זה מקום נורא. כשהגענו למקום התחילו להריץ אותנו לאפלפלץ. היה שם מסדרון רחב, וכל אחד היה חייב "להתפנות" – אם צריך או לא – ומשני הצדדים עמדו גרמנים, אס.אס.- מנים, שהסתכלו על היציאות כדי לראות מה יוצא אם מישהו בלע משהו. היה לי מזל. הרי עובדה שאני כאן היום. היינו ערומים לגמרי. לקחו אנשים שחיטטו בצואה ואספו דברי ערך. משם לקחו אותנו חזרה לאפלפלץ, ערומים לגמרי, לבדיקה פנימית ואחר כך בדקו אם אנחנו לא מסתירים משהו במקום אחר – למשל מודבק לחך או לכפות הידיים. זה היה נראה כך: הקבוצה כולה עמדה אחרי מדר באפל השני, ערומים לגמרי, וקראו בשמות. אני הייתי בשורה אמצאית וראיתי שקוראים לאנשים ואומרים להם להראות הידיים ולהרים אותן למעלה, לפתוח את הפה, להראות את כפות הרגליים, להראות את פי הטבעת. הם ידעו שאנשים מחביאים דברי ערך בכל מיני מקומות כי זה יכול להציל אותו. עד אותו רגע לא ידעתי שלכסף אין שום ערך. היה איתנו ד"ר הילפשטיין, רופא הבית שלנו מקרקוב, הוא כבר היה מבוגר והיתה לו חגורת כילה. הוא לא ידע שצריך להוריד את החגורה. הוא היה לפני. הוא חטף מכות רצח על שלא הוריד את החגורה.
הובילו אותנו למקום שבו עמדו ה"ספרים". הם סיפרו אותנו או בעצם תלשו לנו את השערות מהחזה – סכים הגילוח לא היה כבר חד והם פצעו אותנו נורא. הובילו אותנו ל"מקלחת". אנחנו רואים את הטוש, סגורים במקלחת, ומחכים . . . פתאום יוצאים מים. ניצלנו. עד שהמים יצאו – אני לא יודע כמה זמן באמת עבר אבל זה היה נראה המון זמן. ערומים, רטובים, הריצו אותנו לצריף לקבלל בגדים. כל אחד קיבל בגדים לא מתאימים. ארבע פעמים החלפתי מכנסיים. כמו פורים. וכך, עם כובע על הראש ובגדים גדולים מידי או קטנים מדי, אנחנו הולכים לצריף.
לצריף יכולים היו להכנס אולי 200 איש אבל דחפו לשם 1,000 איש. לא היה מקום לשכב, אלא בישיבה. רגליים פתוחות לרווחה והשני נכנס בין רגליך. אין מקום בצריף, אך יש עוד אנשים בחוץ. ה-OD מאן היה פולני מוורשה. הוא לקח שולחן, זרק על האנשים. הם מתו והיה מקום לעוד. כך "ישנו".
כשקמתי בבוקר הכובע שלי לא היה אצלי. כנראה נפל בצפיפות הנוראה, ולא מצאתי אותו. יש מסדר, ויצאתי לאפלפלץ למסדר בלי כובע. חטפתי על כך מכות נוראיות. זה היה גהינום. אחר כך מישהו נתן לי כובע. את הכובע היה צריך להורדי כשראית גרמני.
הקבוצה שלנו יועדה לברינליץ. שינדלר הגיע לגרוס רוזן והוציא משם אנשים שעבדו אצלו במפעל. אני לא עבדתי במפעל שלו. אני לא יודע איך הגעתי לרשימה שלו. אני רואה שאנשים נדחפים לאיש (המזכיר) שעושה את הרשימות וחשבתי שאם כך זה צריך להיות משהו טוב. אני ואחי הגענו לרשימה לברינליץ. הדרך לברינליץ – אין מה לספר: קרונות דחוסים, סגורים, בלי אוויר ובלי מים ובלי אוכל.
הגענו לברינליץ ושם ראינו את שינדלר. אלוהים. הוא הביא 1200 אנשים, ואותם אנשים שרדו עד מאי 1945. הגענו בנובמבר 1944. היה זה מפעל טקסטיל עם מכונות גדולות מגרמניה, כל מכונה פי ארבע גבוהה ממני. העבודה שלי היתה מחוץ למפעל, היה עלי להביא קוקס (פחם מעובד) להפעלת המכונות. עבדתי בתחנת הרכבת, לשם הביאו את הקוקס, ואנחנו היינו מביאים אותו בעגלות למפעל. היתה זו עבודה טובה. היו מגיעים לשם כל מיני אנשים מהעיירה, והיו נותנים לנו כל מיני חבילות: חתיכת לחם או תפוח אדמה. הם ריחמו עלינו.
דבר נוסף, לא רחוק משם, מתחנת הרכבת, היו מאחסנים את תפוחי האדמה. במפעל לא היה מרתף לאחסון תפוחי אדמה. כנראה שמראש הכינו, אולי שינדלר ואולי עוד לפניו, ערימות גדולות של תפוחי אדמה שכוסו באדמה, וכל זה כוסה בשלג. כך תפוחי האדמה לא קפאו ולא התקלקלו. למטבח היינו מביאים משם 100-200 ק"מ תפוחי אדמה, וגם זה היה תפקיד שלי. היינו אוספים את תפוחי האדמה במין מריצה, ושני אנשים היו סוחבים אותה. בדרך היינו מחביאים קצת תפוחי אדמה בתוך "המנג'ט" שעשינו במכנסיים, והגרמני לא ראה. כנראה שהגרמנים כאן היו קצת אחרים, למרות שאני גם בברינליץ חטפתי מכות, בגלל משהו כזה. את תפוחי האדמה שהבאנו היינו חותכים לפרוסות דקות ושמים אותם על התנורים החמים שהיו מפעילים את המכונות במפעל. זה היה מעדן.
התנאים בברינליץ, מבחינת אוכל, לא היו טובים יותר מאשר במקומות אחרים – לא היה אוכל לאף אחד. היינו מקבלים קצת מים שבהם צפו חתיכות תפוחי אדמה, ומי שהיה בר מזל קיבל חתיכת תפוח אדמה. היינו מקבלים גם חתיכה קטנה של מין "לחם" שאותה היה צריך לחתוך ל-5 יחידות. כל יום היה מישהו אחר חותך את הלחם, ומשתדל לחתוך לפרוסות שוות ככל האפשר. אבל כדי שחלילה לא יקרה שמישהו קיבל פרוסה גדולה היותר היה התהליך כזה: היינו קבוצה של 5 אנשים (באות L: לבקוביץ, לזר ... ). חותך הפרוסות של אותו יום היה מחזיק את הפרוסות החתוכות מוסתרות מאחורי גבו, ושואל: למי עכשיו? ולפי הגרלה כל אחד קיבל את הפרוסה שלו. חתיכת הלחם הזו היתה שווה זהב. זה היה יותר מזהב, כי זהב לא היה שווה כלום. בברינליץ אוכל לא היה.
היה שם מפקד מחנה בשם לייפולד, הוא כבר ידע על מצבה של גרמניה במלחמה וידע שאין לאן לפנות את האנשים מברינליץ, זאת אומרת שצריך לחסל אותם במקום הזה והוא הכין מקום, למרות שהיה זה מחנה עבודה ולא מחנה ריכוז. שינדלר ידע על זה איך שהוא כי הוא היה מיודד עם הגסטפו. זמן קצר לפני סיום המלחמה לייפולד נעלם מהמחנה שלנו. כנראה ששינדלר כתב למשרד הבטחון שאדם צעיר ובריא מוצב כאן במקום בחזית, ולייפולד נלקח לחזית. זה היה מעשה של שינדלר.
משינדלר ישירות אני יודע שלקראת סוף המלחמה, כשהקרונות נסעו ממקום למקום, בלי מטרה, ואחד הטרנספורטים האלה הגיע אלינו (הוא לא היה מיועד לנו אבל לא היה לו שום יעד ומקום) והביאו אותו לתקחנת הרכבת, לאותו מקום שבו הייתי מגיע כדי לאסוף את הקוקס. היה חורף. אולי פברואר או מרץ. האנשים שהיו בתוך הקרון על יד הקירות שלו קפאו למוות. רק אלה שהיו בפנים ניצלו. האנשים האלה לא היו פרודוקטייביים בכלל עבור שינדלר, להיפך – היה צורך להשקיע בהם ולשרת אותם. שינדלר לקח אותם למפעל, הקצה חלק ממנו עבורם והפך אותו לבית חולים. שם שם שמיכות וניסה להחיות את האנשים הללו. זה היה דבר גדול. זה מה שאני לבד בעיני ראיתי.
אוכל לא היה. כשהייתי סוחב את הקוקס היינו הולכים ליד המטבח כי את תפוחי האדמה היינו לוקחים למטבח, ורואים את הנשים מקלפות תפוחי אדם וסלק. פעם, יחד עם אחי, כשהיינו יחד סוחבים את החבילות, ראינו שאפשר לקחת את הקליפות, ל"בשל" אותם על גבי תנורי הקוקס ולאכול. מישהו ראה את זה וחטפנו מכות רצח על איסוף הקליפות שנועדו, אולי, למאכל חיות. אוכל בברינליץ לא היה לנו.
אני זוכר שלייפולד כבר לא היה, ויומיים לפני השחרור שלנו בא ראש העיר של ברינליץ, צ'כי, ונשא נאום על כך כמה הם הזדהו עם הסבל הנורא שעבר עלינו והוא מבקש שעוד כמה ימים, כשנשחרר, שלא נוציא את הזעם על אנשי המקום. אני לא ראיתי שהם עזרו לנו. אולי שינדלר ראה.
יום אחר כך קמנו בבוקר – ואין אס.אס.- מאן. אין אף אחד. שעה אחר כך נכנס רוסי על סוס, אני לא הבנתי רוסית, ואמר: "אתם חופשיים, אתם יכולים ללכת ולעשות מה שאתם רוצים". הוא שאל אם יש כאן איזה גרמני שהציק לנו. אמרנו שגרמנים אין, אבל היה קאפו גרמני אחד שהתעלל בנו. הוא היה אחראי עלינו והציק לנו מאד. הרוסי אמר שאנחנו יכולים עכשיו להחזיר לו. היו כאלה מבינינו שהחליטו לעשות לו משפט, ושפטו אותו לעונש מוות. עוד לפני שהספיקו לתלות אותו כולם החטיפו לו מכות כאלה שאני חושב שהוא היה כבר מת כשתלו אותו.
מברינליץ, כמה ימים אחרי סיום המלחמה, נסענו לקרקוב. קבלנו חתיכת בד חורפי ממה שהיה במפעל, כמו כל אחד מה"אסירים" של ברינליץ. רציתי לדעת מה קרה למשפחה. אחות אחת שלי ברחה להונגריה וניצלה שם, אחות אחרת ברחה לסלובקיה וניצלה שם במנזר קתולי. היא ובעלה ושלושת הבנות התגוררו בנובי טרג שליד הגבול הסלובקי. כאשר המלחמה התחילה והם ראו מה קורה הם ברחו לסלובקיה. לבעל היה קול נפלא, הוא שר נהדר וכשהיה שר היו אנשים עומדים בחלונות ומקשיבים. הוא היה מבית דתי ולכן היה שר בבית הכנסת. הוא אפילו נשלח על ידי ההורים שלו לקונסרבטוריון בברלין כדי ללמוד. הם ניצלו. הם הגיעו למקום קטן. לאחותי ולבנות שלהם היה "מראה טוב" של פולניות. היא נראתה כמו גויה. ענדה צלב. הם כולם התחבאו במנזר והוא היה שר במנזר ומגנן על אורגן. כך כולם ניצלו כפולנים.
